אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פולין, היום השני  

Back
דף הבית >> חמישה ימים בפולין עם עדים במדים >> פולין, היום השני
8 במרץ 2010, יום שני

צלצול הטלפון במלון מוצא אותי כבר קצת ערה, לא בדיוק מאופסת. השכמה בנייד, השכמה של המלון, וקולו של גילי, המבשר שבארץ 35 מעלות היום. מחייכת לעצמי למשמע קולו. אוהבת אותו ומעריכה את ההשכמה שהוא עושה לי כל בוקר. תחושה נפלאה של חיבור מעבר למקום, מעבר לזמן.

מכינה כוס קפה עם תחליף חלב, שמחה שיש משהו חם לשתות בחדר. מתחילה לעטות עלי את שכבות הטרמי והפליז, בודקת שלקחתי בתרמיל את התרמוס, את שקיות החימום וכל אוצרות הפליז, יחד עם עתודה של קופסת סיגריות. השמש בחוץ שוב מטעה, אני מגלה כשאני יוצאת לעשן סיגריה לפני האוכל. קור שחודר לעצמות גם עם כל הכיסויים האפשריים. ארוחת בוקר פשוטה עם כלי פלסטיק חד פעמיים, מטעמי כשרות קיצונית, עוד סיגריה ונסיעה של שלוש שעות באוטובוס לטיקוצ'ין (או טיקטין).

ארוכה הדרך לטיקוצ'ין. באוטובוס מוקרן הסרט "הפסנתרן". פעם ראשונה ראיתי אותו כאן, בפולין, בנסיעה אחרת לטיקוצ'ין. אחר כך ראיתי את הסרט בארץ, אבל זה היה לפני ניר. עכשיו, אחרי הרצח של ניר, יש כמה סצינות שאני רואה בעיניים אחרות, בעיניים של אם שירו לבן שלה כדור בלב רק כי הוא היה מדריך במועדון של הומואים. אני מסתכלת על הסרט, בעצם יותר בוהה בו, במהלך הנסיעה, וסצינה של קצין נאצי היורה ביהודים, רק כי בא לו לירות ביהודים, רק כי הם יהודים, הופכת לי את הבטן.

אני זוכרת עיירה מנומנמת, שדות ירוקים עד האופק כל הדרך, בית כנסת משופץ, ואיכרים שלא ממש מתלהבים מנוכחות יהודית בעיירה. עכשיו הדרך שונה ואני לבד באוטובוס, בלי היד המחממת והמנחמת של גילי. הפעם אני עם משלחת של קציני צה"ל, "עדים במדים", אני מהרהרת ותחושה של משהו גדול מהחיים עולה בי. הנוף שונה בעונה הזו. מרבדי שלג ענקיים מאופק עד אופק. שלג בתוך היער, על גגות בתים שמדי פעם מגיחים בין השדות העצומים. כמעט לא רואים חיות בחוץ, או אנשים בשדות. אני מהרהרת בסיכויי ההישרדות שלי ביער קר ומלא שלג. כנראה לא משהו ...

עם ההרגשה הזו אני יורדת מהאוטובוס, ישר לבית הכנסת של העיירה. מציפים אותי זיכרונות מהפעם הקודמת שהייתי כאן. סבא של גיטה נולד כאן. גם אביו וסבו. חשבתי אז על התלאות שגיטה עברה בדרך לארץ, על סיביר והמסע ברכבת לאיטליה, האימונים בנשק והעלייה באלטלנה, השירות בצה"ל, עבודתה כאחות והפעילות הפוליטית שלה לאורך השנים. ואז בנה, בעלי, רמי, נופל במסגרת שרות מילואים. שברון הלב ותחילת ההתפכחות הכואבת. גם כשהייתי כאן בפעם הקודמת חשבתי עליה ועל כל אלה, אבל אז ניר היה בצבא, ואני התמלאתי גאווה ותקווה. חשבתי על ההמשכיות, ועל כך שעם הכל, אנחנו כאן, והנכד שלה ממשיך ופועל למען המדינה, משרת בסדיר ובקבע, שרות ארוך של 6 וחצי שנים. אבל היום גם ניר כבר איננו, לא רק גיטה ורמי. הכאב ממלא אותי, אוחז בי ומנסה להמית כל מבט משתאה על היופי של העיירה הזו בתוך השלג, על היופי של עיירה שנשארה כאילו עשרות שנים בעבר.

בבית הכנסת המשוחזר אני מוצאת פינה בצד, כאילו לא מעורבת, אבל מהר מאד מתיישבים סביבי אנשים. אני מנסה לצאת מהזום-אין לתוכי, ומתבוננת בתפילות על הקירות. תפילות שנכתבו שם בתקופה שלפני המצאת הדפוס, תפילות ששרדו על הקירות עד מלחמת העולם השנייה ועכשיו שוחזרו. אני חושבת על סבא של גיטה ועל כל משפחתו. הם גדלו כאן, התפללו כאן, חיו כאן. אחרי ההדרכה אני מצטרפת לקציני המשלחת שפרצו בשירה, מזייפת חופשי, מתבוננת בקירות שבמשך מאות שנים שמעו שירה ותפילה של יהודים. אנחנו כאן. למרות הכל ...

משוטטים בסימטאות העיירה, ואני שמחה לגלות שהפעם אנחנו הולכים למקום אחר, לא לכיוון בו הייתי בפעם הקודמת. עוצרים ליד חנותו וביתו של איש הממתקים, מתעכבים מחוץ לביתה הרעוע של השדכנית, וממשיכים לנהר הקפוא, לידו שיחקו פעם הילדים, אלה שמתו מזמן ואלה שמתו ביער. אני מנסה לדמיין את קולות השמחה של ילדים, משתוללים ומשחקים במשחקים שונים מאלה שאני גדלתי עליהם, מאתגרים את עצמם בקפיצות מעל הנהר, במעבר על שכבת הקרח הדקה שמכסה אותו. מנסה לדמיין ולא מצליחה. הכל שקט, שקט לא טבעי, ואולי זה רק בדמיוני. אני חושבת על סבא של גיטה, ששיחק כאן בתמימות של ילד, בלי לדמיין אפילו לאן יובילו השנים והאירועים את צאצאיו, על פני זמנים ומרחבים שלא הכיר. ממשיכים לככר השוק ומדברים עוד על העולם שהיה כאן לפני המלחמה, על החיים והתרבות, על סירי החמין שנהגו להביא הילדים לתנורו של האופה. עולם שלם שחרב.

בדרך לאוטובוס מצטרף אלי מפקד המשלחת, דורון. "אהבתי את הדרך בה התעקשת הבוקר להביא את יום האשה הבינלאומי ל'היום לפני'. נראה שאת נהנית לתת מדי פעם side kick, נכון?" אני מחייכת, "בטח, בשביל זה אני כאן, לא?". מדברים על הערכים שהוא בחר להביא למשלחת, האחריות והשליחות. כן, הוא מכיר את הסיפור שלי, אבל חשוב לו לשאול, לדעת עוד, לנסות להבין איך אפשר להמשיך אחרי ... אני לא בטוחה שאני יודעת, אבל מנסה לתאר את כוח החיים שמושך, שדוחף, שמתוך התבוננות במצוקות שסביבי בחרתי לפעול. איפה מוצאים כוח? אין לי מושג. אני מסמנת לעצמי את המקום המסקרן והמופלא הזה, בו אני כנראה מצליחה למצוא כוחות אי שם בתוכי, ולא בדיוק מבינה איך ואיפה. זה מסקרן אותי ומסקרן גם אחרים, מסתבר.

עולים על האוטובוסים בדרך ליער לופוחובה. מסביב הכל לבן, חום ואפור. הירוק שהיה כאן פעם, הירוק שיהיה כאן באביב, לא נראה כרגע בשום מקום. האוטובוס נוסע במסלול ההליכה של יהודי טיקוצ'ין אל היער. היה אז חודש אוגוסט, היה חם, לא היו להם מים, ולא היה להם מושג לאן הם הולכים. הליכה אל עתיד לא ידוע. לשם גם אנחנו הולכים כל הזמן, אבל עם האשליה שאנחנו יודעים, עם אשליה שיש לנו שליטה, או לפחות השפעה, על העתיד שלנו.

ירידה מהירה מהאוטובוסים בלב היער המושלג, הליכה זריזה לשביל ופתאום כולם, כאילו הונף מטה קסם, יודעים להסתדר לפי הצוותים בשלשות. אני מחפשת את מקומי, ולפתע שומעת את מפקד המשלחת קורא לי להצטרף אליו להוביל את הכוח ליער. כמו בתוך חלום אני מוצאת את עצמי בשורה הראשונה עם המפקד, עם עד המשלחת, ועם רב המשלחת עטוף בטלית ואוחז בספר תורה. הולכת על השלג שהפך לקרח, מן הסתם בצעדי משלחות אחרות שהיו כאן לפנינו, שומעת מאחורי את מצעד השמאל-ימין של 150 קציני צה"ל, את אשר הרס"ר שמחדש מדי פעם את הקצב, ומתרגשת עד עמקי נשמתי. כאן, ביער הזה, ראיתי פעם ראשונה זר של "עדים במדים". כאן, ביער הזה רציתי בכל מאודי להיות יום אחד חלק ממשלחת כזו, והנה, היום הזה הגיע, ואני כאן. אז לא דמיינתי שאוביל את המצעד לתוך היער. אז לא יכולתי לדמיין את השקט המקפיא שישרור למקצב צעדיהם של 150 קציני צה"ל, כשאני חלק מהם. לפתע נשמע קול חצוצרה מעומק היער. תרועת אבל מתוך אזור בורות הירי. הקול הזה, מלווה את השמאל-ימין שלנו, פורט על נימים רדומים, מעיר בי שוב את תחושת ההמשכיות, מעורר תחושה שלערכים אחריות ושליחות יש משמעות עצומה עבורי. בתוך ההליכה אני מרגישה שנשלח אלי מסר אישי בעל משמעות עצומה. לזכור, ולעולם לא לשכוח.

ההליכה לתוך היער נמשכת והזמן כמו עמד מלכת. בתוך ההתרגשות העצומה אני לא יכולה להימנע מלהבחין ברגליים שלי, שלא בדיוק מסונכרנות עם קצב הקצינים, מקבלות חיים משלהן, מנסות בכל מאודן לא להחליק על הקרח, להחזיק מעמד רק עוד קצת בהליכה גאה ובטוחה בראש הטור. חיוך קטן עולה בי, מעלה בתוכי תחושה שמעבר להתרגשות ולרצינות, מעבר לכאב ולעצב, מעבר לתחושת השליחות והאחריות, עולה גם תחושת ההתרסה, ובא לי להניף אצבע משולשת מול כל אלה שניסו להשמיד אותנו לאורך הדורות יחד עם המילים "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה!"

צוות 1 נעמד בריבוע באמצע שום מקום, בשלג המכסה הכל. סיפורי הקהילות היהודיות שהובלו אל מותן ביערות אירופה, סיפור חוסר האונים של אנשים שהלכו כי אמרו להם ללכת, כי עמדו סביבם עם רובים והכריחו אותם ללכת, בלי לדעת לאן. "אפילו לא השאירו להם את הזכות הבסיסית לדאוג לילדים שלהם" אמרה מירית, ואצלי התעוררה המחשבה על האשליה שלנו, כאילו אנחנו באמת יכולים לדאוג לילדים שלנו, לשמור על הילדים שלנו. חושבת לרגע על ההבדל בין דאגה לדאגה, ביןto worry  לבין to care, to take care ומסמנת לעצמי נקודה לחקירה עתידית על הבלבול בין שני המושגים.

הראש כואב לי, והכאב הולך ומתגבר עם כל רגע שחולף, עם התכווננות לנושא ההדרכה, הילדים שניספו בשואה. ממעמקים עול כאב האובדן הפרטי שמתחבר לכאב האובדן על הילדים שנרצחו כאן, הילדים אשר עונו, פיזית ונפשית, לפני מותם. כאב הראש מתחבר לכאבי השרירים ברגליים, לאצבעות שקפאו לי בתוך הנעליים הטובות, בתוך גרבי הסקי שאני גורבת. הקור מקפיא, חודר לעצמות, הופך את כאב הראש למפלצת. מירית מעבירה דף, וכולנו מקריאים שמות של אנשים, נשים וילדים, אשר נרצחו כאן ע"י הנאצים. משפחות שלמות. אבא, אמא, ילדים בכל גיל. לא חסו על אף אחד, לא ריחמו על איש. הדף עובר מאחד לשני, והדמעות מצטברות בזווית העין. כן, היו פולנים בסביבה. לא, הם לא התערבו. אבל הם סימנו את הבורות.

לוקחים נרות והולכים להדליק אותם ליד בור הירי הקרוב. אני מתרחקת מהצוות. יש לי קטע עם הנרות. לא הדלקתי אפילו אחד בכל המסע הזה, ועד היום לא ברור לי למה. מוציאה שני אופטלגין מהתיק ומעיפה אותם פנימה עם קפה שהכנתי בבוקר. התרמוס בתרמיל שומר על חום הקפה, מאפשר לי להכניס מעט חום פנימה. נכנסתי אל היער רק עם מעיל אחד, בלי הכפפות, הכובע והחם-צוואר. רציתי להרגיש קצת יותר את הקור, את השלג, לחוש קצת יותר מקרוב משהו מהחוויה של היהודים ביערות, במחנות. אז רציתי. קצת צוחקת על עצמי כאן, כי עם כל השכבות והטכנולוגיה הטרמית שיש עלי, עם הבטחון היחסי שלי בתוך קבוצה של אנשי צבא, עם מדינה שלמה שנמצאת איתי, אני יודעת שאני לא יכולה לחוש אפילו מעט מהאימה, הרעב, חוסר התקווה שהם חשו כאן אז. כאן ועכשיו הכל נראה אחרת. מתבוננת בעצים הגבוהים, בגדרות המקיפות את בורות הירי, וכמו לפני חמש שנים, מנסה לדמיין את עצמי שם, בצד של היהודים. במסע הזה יכולתי לדמיין את עצמי גם בצד של הפולנים, וגם בצד של הנאצים. עדיין, כמו אז, לא יכולה להתחיל אפילו לדמיין מי הייתי ומה הייתי עושה אילו הייתי שם, אז, בכל אחד מהצדדים. אני לא יכולה לומר בכנות כי הייתי נשארת טובה, או מוסרית, או אמיצה בצידו האחד או האחר של הרובה.

מסתדרים לטקס, אני מאתרת את צוות 1, מקווה שכאב הראש יושפע משני האופטלגינים בקפה, ויחלוף במהרה. תשומת הלב שלי מופנית לקבוצה שעומדת מולי, הקבוצה שמובילה עוד טקס על אדמת פולין המקוללת, קבוצה שעומדת עם הגב לבור הירי, ממוקדת ומרוכזת, מעבירה מכל הלב את מה שהכינה. עוברים מעמידת נוח לדום, ולהיפך, קטעי שירה, קריאה, יזכור, קדיש ואיך אפשר בלי "אל מלא רחמים". בתוך ההתרגשות העצומה שאופפת אותי אני לא יכולה להימנע מלהיזכר בניר, בחיוך הציני שתמיד היינו מחליפים בקטע הזה. מה יהיה? אני שואלת את עצמי ועדיין אין לי תשובה.

בדרך חזרה לאוטובוסים אני חושבת שיש לי הרבה מזל עם הגשמת החלום הזה, להיות כאן עם המשלחת הזו. נזכרת בכל מיני חלומות שהתגשמו ובכלל לא היו כמו שחלמתי אותם. כאן זה היה הרבה יותר חזק, הרבה יותר מרגש והרבה יותר מחובר מכל מה שיכולתי לדמיין. כל צעד שאני עושה על הקרח מקרב אותי להחלקה. מדי פעם מישהו צונח, מחליק בקלילות, ומוקפץ חזרה לעמידה ע"י אלה שסביבו. גם תורי הגיע, ואני מוצאת את עצמי עפה קדימה, בהחלקה לא ממש מרשימה על הקרח, צונחת על הישבן ומתאפקת לא לפרוץ בצחוק. בכל זאת, לא נעים לצחוק כאן, במקום שאפילו ציפורים לא מצייצות. כל צעד נוסף מנסה למצוא אחיזה, כל צעד מחפש קצת יותר שלג וקצת פחות קרח, בהצלחה חלקית בלבד.

נוסעים לטרבלינקה. דבר לא נשאר שם, אבל בדרך מרחבים עצומים של שלג לבן, יערות עצומים, עצים גבוהים, ומדי פעם בתי חווה קטנים. אכן, הנוף מאד שונה מהנסיעה הקודמת, מהירוק שהציף את הכל, מהפריחה. אפילו הריחות שונים עכשיו.

לפני הכניסה לאתר מקבלים כמה דקות לצרכים הטבעיים של הגוף. שוב אני צוחקת למראה התור הארוך של הבנים והתור הקצר של הבנות. חוויה ייחודית, כנראה לצבא. אותי זה מצליח להצחיק, מזכיר לי את הנסיעה הקודמת, בה השתלטו הנשים על שירותי הגברים, כדי שנוכל לצאת לסיור בזמן.

בכניסה לטרבלינקה אני מנסה להפעיל בפעם הראשונה שקית חימום. שולפת אותה מהתרמיל, מתחילה לנער, לשפשף, לבחון את החום – וכלום. אחד החברים לוקח אותה לחימום יחד עם השקית שלו, אולי תהיה השראה של חום ביניהן, או משהו. אחרי כמה שעות השקית מתחילה לעבוד.

מתחילים עם ההסברים ליד מפת האתר בכניסה, בשביל אשר נוקה ממנו השלג. אני מסתכלת פנימה ורואה כמעט רק שלג. מירית מנסה לתאר מה היה כאן, איפה היה כל דבר, ואני שוב תופסת קצת מרחק פנימי, מתבוננת. מה זה משנה מה היה איפה?

אהרון קדרון, עד המשלחת, מספר לצוות שלנו איך עברה הנסיעה שלו ברכבת, בקרונות הבקר אליהם דחסו את היהודים, בלי מים, בלי אוויר, עם דלי אחד לצרכים. אנחנו עומדים בקצה הרצף של אדני פסי רכבת המובילים לתוך מה שהיה פעם מחנה השמדה. הפסים הונחו כאן כחלק מאתר ההנצחה, במקום שפעם הייתה המסילה שהובילה את היהודים אל מותם. מתקדמים קצת פנימה, נעמדים מול האנדרטה הגדולה שהוקמה כאן ע"י הפולנים. 17,000 אבנים מונחות כאן, לזכר הקהילות היהודיות אשר הושמדו בשואה. בצד מונחת אבן לזכרו של יאנוש קורצ'אק, וסלע אחד שכתוב עליו בכמה שפות "לא עוד". אנו מהלכים בין האבנים, נכנסים לשטח עצום של שלג לבן. אבנים קטנות בולטות בקצה. כאן היה ה"גריל", המתקן בו שרפו הנאצים את שאריות גופות היהודים, מספרת מירית ואני כמעט נחנקת. שוב, אפילו במותם לא היה להם טיפה כבוד. גם לא בסוף חייהם. השטח הלבן העצום הוא קבר אחים אחד גדול, קבר של מאות אלפי יהודים שנרצחו רק כי היו יהודים, נרצחו כאן בתהליך מהיר ויעיל של תעשיית המוות הנאצית. זה פשוט לא נקלט. לא מסתדר לי עם התנהגות אנושית. סביבי מנסים להבין את מה שהיה, איפה היה, איך זה עבד, מהם הגילויים החדשים, מהשנים האחרונות, על מה שהיה כאן. הפרטים, תסלחו לי, לא מעניינים אותי. אני מנסה להיות בתוך החוויה, ויחד עם זאת מבינה את חשיבות התיעוד, הדיוק בפרטים, בהבנת התהליכים. חשוב לשמר כל פיסת מידע, כל פיסת הוכחה למען הדורות הבאים, שלנו ושלהם, כנגד מכחישי השואה בכל העולם.

כאשר לא ישאר איש לספר את סיפורו האישי, מה ישאר? איך אפשר יהיה להעביר לדורות הבאים משהו כל כך בלתי נתפס? איך ילד שגדל בעולם מערבי מתקדם יוכל להבין את תעשיית המוות שהלכה והשתכללה בשנות המלחמה? איך יוכל להבין את אטימות הלב של הרוצח? את חייהם של ילדים, נערים, גברים ונשים שהסתיימו להם לפתע, בלי תיעוד, בלי מזכרת? בדרך לכאן ראינו את הסרט "הבריחה מסוביבור", המחנה שהיה זהה לטרבלינקה. שוב ראיתי שסיפורו של ילד אחד יכול לחבר אותי למה שהיה, הרבה יותר מתיאורי המאסות, המספרים הגדולים, מאות האלפים והמיליונים שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים. קשה לתפוס מה שהיה, קשה לעכל את הכאב והעצב על יחידים, משפחות וקהילות שלמות שכמעט לא נותר מהן זכר.

הצוות שלי אחראי לטקס בטרבלינקה. המשתתפים עומדים מולנו, גבם לאנדרטה הפולנית. אני כבר משתלבת בשלשות ביתר קלות. אתמול למדתי שהפקודה "להצדיע" לא כוללת את האזרחים. להצדיע זו זכות שקונים במעשה, לא מעצם הנוכחות. המעבר מדום לנוח ולהיפך הופך לקל יותר, לטבעי יותר. התיק שלי עוד לא מונח בצד במהלך הטקס, כמו שאר התיקים. אני עוד נצמדת אליו, רוצה אותו קרוב אלי. אולי יהיה כבר חושך בסוף הטקס ולא אמצא אותו. רועי לידי עם המצלמה. אני מבקשת ממנו סיוע אם יהיה חושך בדרך חזרה. הוא נענה עם חיוך גדול. כל הזמן מחייך הבחור הזה. מזכיר לי מישהו אחר ...

הטקס שלנו מתחיל, ועובר מקטעי הנגינה והשירה לקדיש וכמובן, איך אפשר בלי, ל"אל מלא רחמים". הפעם קורה לי משהו אחר. התפילה יוצאת מליבו של הרב פרץ ונכנסת ישר לתוך ליבי. משהו בדרך בה הוא מתפלל מרעיד אצלי מיתרים שאף פעם לא הייתי מודעת לקיומם. פעם ראשונה מזה 20 שנה לא נאטמתי לשמע שלוש המילים הראשונות. הקשבתי, לא מהראש, וערוץ חדש נפתח בתוכי, נגע בי ונגע בשמיים בו זמנית.

במהלך הסיור בטרבלינקה אני עם המערבולות הפנימיות שלי, זוכרת לחלק את הקשב פנימה והחוצה בו זמנית. אני זוכרת שמה שאני רואה סביבי, הנסיונות להבין דרך הידע, דרך הראש, זה רק מה שאני רואה, ובפנים, אצל כל אחד, מתקיים עולם ומלואו, עולם המלא גם רגש, תחושה, מחשבה. גם כאן מתחברים בתוכי עולמותי הפרטיים עם העולמות הלאומיים והאוניברסליים. הפרטי והכללי עולים בתוכי ללא השוואה. מתחברים דרך רגש. אני ממשיכה במסע החיפוש אחר האוניברסלי, אולי כמו שהתחלתי את היום עם יום האשה הבינלאומי. התחלת היום נראית לי רחוקה מאד מכאן, מטרבלינקה. אני מוצאת את עצמי חוזרת ומחפשת את החמלה בעולם, את האהבה. גם בטרבלינקה. אפילו בטרבלינקה.

בערב, בישיבת סיכום היום של הצוות, אני מספרת על רמי, על ניר, על הפרטי והכללי שמתערבלים אצלי. על טיקוצ'ין ועל הפער בין מה שהרגשתי שם לפני חמש שנים לבין היום. מספרת על חוסר היכולת לקלוט שאדם יכול לכוון נשק לאדם אחר, בלי לדעת מי הוא בכלל, ולירות בו כדור בלב.

דיברתי על מחיקת הזהות האישית של מי שירו בו רק בגלל מי שהוא, רק בגלל תג חיצוני. סיפרתי להם מעט מה שסיפרו לי אלה שירו בהם והם שרדו והסכימו לספר, שרדו בתל אביב 2009, לא בתקופת השואה. החוויה האכזרית של מחיקת הזהות מקוטבת למאמץ של מירית להחזיר לסיפורי השואה את הזהות האישית, לספר את הסיפורים האנושיים של אדם אחד, ילד אחד, משפחה אחת. אולי בגלל שירו בנו רק כי היינו יהודים איבדנו את הזהות האישית, האנושית שלנו, כפרטים ואולי גם כעם. איבדנו כנראה גם את החמלה.

היו עוד הרבה דברים שרציתי לומר לצוות שלי באותו ערב, אבל הרגשתי שחפרתי מספיק, אז עצרתי. עכשיו הם יכולים להיכתב. בזמן שאני כותבת אני מרגישה עמוק בתוכי את האהבה לצוות שלי, שעכשיו רחוק ממני, כבר לא מתקיים כאותה יישות מובחנת כמו בחמשת הימים בפולין. אני נזכרת בחום ובאהבה שאפפו אותי אחרי ששיתפתי אותם במעט ממה שעבר עלי במהלך החיים, במהלך היום, במהלך הערב ההוא בפולין.

מה עוד רציתי לומר? רציתי לספר להם שאי אפשר להבין את העולם, אי אפשר להבין את הנאצים, את הפולנים או את היהודים בסיטואציות ההן, אם מסתכלים החוצה. אני לפחות, לא הצלחתי למצוא תשובות כאשר התבוננתי החוצה. רמזים וקטעי הבנה התחלתי למצוא כאשר הפניתי את המבט פנימה, לתוכי, והתחלתי לחוש בפנים את הנאצי, את הפולני, את היהודי. הם כולם קיימים בכל אחד מאיתנו, מרימים ראש בהזדמנויות שונות, והתעלמות מהם לא מועילה לבריאותנו הנפשית.

רציתי לספר להם על המפגש הראשון שלי עם הקורבן שבתוכי, בסוף השבוע של מנהיגות הקהילה הגאה בקיבוץ צובה. בהנחייתו של יאן, יכולתי, לראשונה בחיי, להתחבר עם הקורבן שבתוכי, לחוש אליו חמלה ואהבה. פעם ראשונה יכולתי להתבונן בו כחלק ממני. לא להתעלם ממנו, לא להכחיש את קיומו בתוכי. שנים טיפחתי גאווה על כך שאיני מוכנה לתפוס את עצמי כקורבן של הנסיבות, שנים התגאיתי בכוחי וביכולתי להתמודד עם כל מה שבא. לצאת לטיולים עם עיוורון לילה, להתמודד עם אובדנו של רמי, עם ניתוח הלב של חן, עם אמון מחודש באהבה ובמערכת יחסים בלי לפחד מסיום בלתי צפוי שלהם, עם חיים עם איש קבע, ועכשיו עם אובדנו של ניר. תמיד התגאיתי ביכולתי לא לתת לקורבן שבתוכי להרים ראש. אין לו זכות קיום, תמיד חשבתי. הופתעתי כאשר פגשתי בו, חי, נושם ובועט בפנים. חלק ממני. חלק מוכחש, מופקע, מוסתר אפילו מעצמי, ובטח מהסביבה. המפגש איתו היה הלם. הלם ותדהמה על עצם קיומו. הבנה עמוקה הציפה אותי אז, הבנה שהחיים שלמים יותר עם כל חלק נוסף שאני מגלה בתוכי, עם כל חשיפה של חלק מוכחש ומוסתר. נוסף הלם ההבנה שרק התחברות עם הקורבן שבתוכי, עם החולשה, מאפשרת לעוצמה להתקיים באמת ובתמים, ממקום נקי יותר, טהור יותר. מתוך התחברות ראשונית זו לקורבן שבתוכי, הבנתי שאני לא רוצה שאף אחד אחר יהיה קורבן, הבנתי שהחמלה האמיתית יכולה לעלות אצלי גם מתוך החיבור הזה. אז תנסו. תתחברו לקורבן שבתוככם, תתחברו גם לגיבור וגם לפחדן. תתחברו למי שמוביל ומפקד, אבל גם לזה שהולך עם העדר. תנסו להתחבר לשלווה שבתוככם, אבל גם לכעס ולזעם. תתחברו לחמלה, אבל גם לרצון לנקום בכל מי שעשה רע. כל גן החיות האנושי הזה נמצא בתוך כל אחד מאיתנו, חי וקיים גם אם אנחנו לא מודעים להתרחשות הסואנת, התת קרקעית הזו.

אולי אם כל אחד מאיתנו יצליח להתחבר לכל המקומות האלה בתוכו, אולי אם כל אחד יצליח להיפגש עם כל הדמויות האלה בתוכו, נראה שהאחר לא כל כך אחר, ושהשונה לא כל כך שונה. אולי אז נראה כי כולנו בני אדם, כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד, ולא לנו לסווג, לתייג, או לשפוט. לא את עצמנו ולא את האחר.

אולי אם כל אחד מאיתנו יצליח להתחבר לעצמו, לא נשקיע כל כך הרבה אנרגיה בנסיון להבין את האחר, או בנסיון לפסול את האחר. אולי אז נבין קצת יותר מה קרה כאן בשנים האפלות ההן, מה הביא אנשים להיות מי שהיו, לפעול כפי שפעלו. וגם אם לא נבין, יהיה לנו קל יותר לקבל את חוסר ההבנה, את חוסר היכולת להבין בני אדם שחיו ופעלו בתנאים קיצוניים, בתנאים שעם כל הנסיונות שלנו, מן הסתם לא נוכל לעולם להבין.

לילה בוורשה. מקלחת חמה ותה חם מסייעים לי לכתוב כמה מילים ולצנוח למיטה המפנקת אחרי יום שהייתי יכולה לקרוא לו יום רולרקוסטר, עם כל העליות והירידות הרגשיות, המערבולות הפנימיות, וההחלקה על הקרח ...

מעבר ליומו השלישי של המסע
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים