אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



כדור בלב - המשך המסע - חלק 3  

Back
דף הבית >> כדור בלב, עוד מסע בחיים >> כדור בלב - המשך המסע - חלק 3
השבעה

חוזרים הביתה, המומים. קשה לעזוב את בית העלמין. אין מה להישאר שם. הנשמה של ניר לא שם. רק גוף מת. האהבה של ניר לא שם. היא עוטפת אותנו בכל מקום בו אנו נמצאים. אני מוצאת את עצמי עם שתי הרגליים על הקרקע, מודעת לכל מה שקורה כל רגע, אבל שוכחת כל דבר שאומרים לי שתי דקות אחרי. אני מנסה למצוא את עצמי, למצוא זמן לחבק את גילי, את תומאס, את הילדים. מתמסרת לחיבוקים ולאהבה של הרבה אנשים שמגיעים, משתתפים, מזדהים. רבים פשוט מחבקים, בלי מילים, אבל עם הרבה אהבה. לרגעים אני לא מוצאת את עצמי. לא מבינה מה אני עושה כאן, מה כל האנשים עושים כאן. הכל יותר מדי הזוי. כאילו לא יכול היה לקרות אירוע כזה. כאילו ניר לא יכול היה להיפגע ככה, ישר בלב. אחרי כמה שניות אני חוזרת לעצמי. מאד מחוברת למציאות, מאד מחוברת לעצמי, מודעת למה שעובר עלי. לתשישות הפיזית, למחשבות, לרגשות שמציפים. מופתעת כל יום מחדש מכמות האנשים שמגיעים, מהרבה אהבה ופתיחות שמתגלים בכל רגע. כבר מותר לספר שיש אח הומו, בת לסבית או כל חיבור אחר. כבר מותר לדבר, בלי להסתיר או להתעלם. מספרים על ניר, על החיים, על הדרך בה נגע לליבם של כל כך הרבה אנשים. חברים שלו כואבים. אני רואה בעיניים את הזעזוע ואת הכאב. לפעמים קשה לדבר את הכאב. בעיקר לצעירים.

לאורך ימי השבעה אני זוכה להכיר את האנשים שניר היה משמעותי בחייהם, את האנשים שהיו משמעותיים בחייו של ניר. את האנשים שאהבו אותו, את האנשים שאהב. אני מתפללת ומקווה שגם בחייו הוא ידע כמה אנשים אהבו אותו, בכמה אנשים נגע. עכשיו, כאשר גם אני מכירה אותם, אני מבינה למה אהב אותם כל כך. עכשיו אני מתחילה להכיר את הדמויות מאחורי הסיפורים של ניר. צר לי על שלא הכרתי אותם קודם, אבל אלה החיים. כשהילדים בבית הספר היסודי אנחנו מכירים את החברים של ילד, את הוריהם. בתיכון אנחנו לפעמים מכירים את החברים. בצבא ובהמשך הדרך אנחנו כהורים כבר לא מכירים את החברים, את המפקדים. ניר התברך בהרבה אנשים נפלאים שליוו אותו בחיים.
שמחתי להכיר אתכם, אנשים יקרים, שמחתי לראות אתכם בתוך נסיבות שהיה בהן גם צער עמוק וכאב בלתי נתפס.

לאורך השבעה הייתה תחושה של אהבה, פתיחות וקבלה. חברה טובה אמרה לי שהיא חשה כל הזמן משהו מהאווירה של "תעביר את זה הלאה". התחושה שלי היא שמתוך הזעזוע יפרוץ משהו חדש, חומל יותר, אוהב יותר, פתוח יותר לעצמו ולעולם. אין לי מושג איך ומה, אבל משהו חזק בפנים אומר לי שיהיה שינוי. אם לא היום, אז מחר, או בחודש הבא, או בשנה הבאה. אבל יהיה.

יקח לי עוד הרבה זמן לכתוב על חוויות השבעה, לתעד את כל הסיפורים על ניר. משמונה בבוקר לעתים עד אחת בלילה היו כאן אנשים. חברים של מירב הגיעו אליה כל יום, ובלי ללמוד בלסלי, ישבו ושוחחו, פתחו מעגלי שיח בחדר המשפחה, וניסו כמיטב יכולתם לנחם ולמצוא נחמה. חברים של גילי ושל הילדים באו כל הזמן. כל זרועות הצבא התייצבו וניחמו. הנוער שהיה חלק מהפעילות ב"בר-נוער", ב"הצבעים שלנו", חברים של ניר מבית הספר היסודי, מהתיכון, מהצבא, מהעסקים ומהבינתחומי הגיעו וחלקו איתנו את כאבם וסיפורים על ניר. חברים שלי מהיסודי והתיכון הגיעו, ממקומת עבודה שונים, חניכות מהתנועה, והמון אלמנות צה"ל וחברות קרובות ממקומות נוספים. גם אנשים שלא הכרנו בכלל הגיעו, אמרו שהם פה כדי להביע את כאבם ואת השתתפותם בצערנו.

אני מודה לכל מי שבא, שלח SMS, מייל או מברק, כתב בפורום באתר שלי או באתרים אחרים. כל מסר כזה של תמיכה ואהבה היה משמעותי. כל מסר כזה חיזק ותמך, עודד וניחם.

אני עוד אכתוב ... מבטיחה!


המשך יבוא ...
הערות, תגובות, וכל מה שבא - אפשר להעלות בפורום חדש, פורום "מסעות בחיים" אשר נפתח באתר זה. ניתן להגיע לפורום דרך התפריט העליון, תחת "פורומים".

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים