אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



כדור בלב - המשך המסע - חלק 2  

Back
דף הבית >> כדור בלב, עוד מסע בחיים >> כדור בלב - המשך המסע - חלק 2

אחרי שאני משאירה את השער החשמלי של אבו כביר סגור מאחורי, אני מרגישה צורך לשחרר את הצרחה ההיא, זו שתקועה לי בגוף כבר 19 שנים. אחרי שביקשתי מהמשפחה שהייתה שם איתי לא להיבהל, צרחתי את הצרחה של חיי. כן, ככה, באמצע הרחוב התל אביבי השקט, כמעט חמש לפנות בוקר. חן הצטרפה אלי בצרחה משלה, ונדמה לי שגם גיסתי. הרגשתי משוחררת אבל אבודה. מה עושים עכשיו? סתם ככה נוסעים הביתה?

מתחבקים ומתפצלים. אנחנו נוסעים הביתה עם חן. תומאס עם עומר. גם הם יגיעו לרעות. בנצי, אילה ורותם נוסעים לגבעתיים. גם סיוון ומיקי. בדרך אני מתמלאת אימה. איך נודיע לאמא שלי? איך היא תוכל לשרוד את הידיעה שניר איננו? מה יקרה אם היא תשמע משהו בתקשורת לפני שנגיע אליה? אני לא מסוגלת לחזור לבית של הורי עם בשורת איוב. שם הודיעו לי שרמי נהרג בתאונת אימונים. שם נתקעה לי הזעקה "ההיא". שולחים אל אמא את אילה. אני משחררת.

2009-8-2 יום ראשון, חמש בבוקר
 
חמש לפנות בוקר. שקט כל כך בדרך הביתה, שקט כל כך ברעות שעוד לא התעוררה ליום חדש. בבית מחכים לנו רוני, דניאלה, טל ויותם. מירבי כבר יודעת שקרה משהו לניר, שלא מוצאים אותו. היא ישנה על השטיח בסלון. אני חוששת מהרגע בו היא תתעורר למציאות החדשה, הכואבת. לכל אחד מהאחים היה קשר מאד מיוחד לניר. בעצם לכל אחד מהאחרים. הרבה אהבה יש בין כל הילדים שלנו, כל השישה. שוב עולים ומציפים הזכרונות מהבשורה המרה "ההיא". אז הנחה אותי הפסיכולוג ששלח משרד הבטחון פשוט לשבת עם הילד ולומר לו שאבא מת. אני נזכרת בכאב העצום של ניר, כאב שאז לא היה בכוחי להכיל. הכאב העצום של שנינו שפשוט הוריד "שלטר" רגשי בתוכי. העבר וההווה מתערבבים בתוכי, שועטים בתוכי כמו ספיראלה עצומה, מבפים ומבחוץ. אני מגייסת את כל הכוחות להחזיק את המתג דולק, לא לתת לו לכבות אותי שוב. הילדים רוצים לתת לה עוד לישון. לדחוק מעט את הקץ ... 
אני מחבקת את מירב שמתעוררת ושואלת אם מצאו אותו. "כן, מצאו".
"והוא בסדר?" היא שואלת בחשש מהול בתקווה.
"לא חמודה. ניר מת", אני עונה וכל תא בגופי צורח, כואב, מסוחרר. כולם מסביב בוכים.

2009-8-2 יום ראשון, שמונה בבוקר

מתארגנים להלוויה. ניר והלוויה. שתי מילים כל כך לא קשורות. במודיעין יש נוף יפה ומרחבים של טבע, אני אומרת, אחרי שמשרד הביטחון מסרב לבקשתנו לקבור את ניר בחלקת ההורים השכולים בקרית שאול, קרוב לסבתא גיטה, קרוב לאבא רמי. זו חלקה של הורים, לא של יתומי צה"ל, אומרים לנו. אין לי מושג מה צריך לעשות, אני מרגישה אבודה בתוך כל זה. חברים טובים עוזרים לגילי לארגן את כל מה שצריך. בצבא זה היה יותר פשוט, היה מי שאירגן הכל, אני חושבת. ההלוויה תהיה בשש וחצי אחר הצהריים בבית העלמין של מודיעין. עוד עשר שעות יש לנו, להיות עם עצמנו, עם החברים הטובים ובני המשפחה המורחבת שמתחילים להגיע אלינו הביתה.

תחושה של replay עוברת בי כל הזמן. כבר הייתי בסרט הזה. מה פתאום יש הקרנה חוזרת? דומה ושונה מתערבבים כל הזמן. הבנות מביאות אלבומי תמונות. יושבים ומדפדפים באלבומים, נזכרים בימים אחרים, בצחוק של ניר, בתוכניות שלו. מה הוא הספיק להיות ולעשות ומה עוד לא. השלווה שאפפה אותי באבו כביר עוד בתוכי, ממלאת אותי ומגינה עלי. במהומה סביבי אני מנסה לקלוט מה קרה, מחוברת למציאות ולעובדה שניר לא יחזור יותר. אני מוצאת את עצמי מתבוננת פנימה, לתוכי, לכאב הממלא כל תא בגופי. נותנת לו להיות. מזל שלפחות ממנו אני כבר לא מפחדת. גם מהמוות אני מוצאת שאני כבר לא מפחדת.

מתחילים לזרום הטלפונים מהתקשורת. כל עוד הם קילומטר ממני, זה בסדר, אני אומרת לגילי. אנחנו עוצרים לרגע לחשוב. קשה לחשוב בתוך הכל, אבל אנחנו מבינים מהר מאד שפתיחת הבית לתקשורת זו הדרך היחידה להעביר את המסר של החיים של ניר. אחרת יתעסקו שוב רק עם האלימות, עם הרוע, עם כל מה שהוא ההפך מניר וממי שהיה. גילי מקבל באהבה את תפקיד הדובר. אם פיקוד העורף סומך עליו, גם אני סומכת עליו. טוב, בעצם אני סמכתי עליו הרבה קודם ...

הזמן עובר, ואנחנו, אחרי יום ולילה בלי שינה, כבר מותשים. מדי פעם מישהו נרדם לכמה דקות. מתעורר בבכי, ואחרים מצטרפים. השעות עוברות, מנותקות מזמן השעון הרגיל שאנו מכירים. כל רגע נראה כמו נצח, ופתאום עברו להן עוד כמה שעות. אני נזכרת בעוצמת הפחד העצום שלי מעיוות תפישת הזמן שחוויתי לפני 19 שנים. אז הייתי מבוהלת כי חשבתי שככה זה יישאר לנצח. היום אני כבר יודעת שעם הזמן העיוות הזה משתחרר. מתארגנים לנסיעה לבית העלמין, זוכרים אפילו לקחת מים.

הלוויה

הנסיעה לבית העלמין הזויה, כמו כל היום הזה והלילה שלפניו. אני מתבוננת בדרך על הנוף, חושבת לעצמי כמה אני אוהבת אותו, כמה ניר אהב אותו. כמה ניר אהב ... כמה ניר אוהב ...

משהו בתוכי רוצה להיות כבר אחרי, וחלק אחר בתוכי רוצה שהנסיעה תימשך לנצח. שלא נגיע, שזה לא יקרה, שזה לא קרה. העצב מציף, לא מרפה. ובכל זאת מגיעים. אני מצליחה לקלוט המון אנשים. אני מזהה חלק. אני מופתעת לראות אנשים כמעט מכל תקופה בחיי, כמעט מכל תקופה בחייו של ניר, חברים של רמי, של גילי, של הילדים, והמון בני משפחה. כולם מקיפים אותנו בהרבה אהבה, מחבקים ובוכים. כל מה שרציתי באותו רגע היה לעצור את הסרט לרגע. לעמוד רגע בצד ולעשן סיגריה. מנסה לנשום ולא ממש מצליחה. סרט חייו של ניר עובר לי שוב בראש. התינוק הבלונדיני החמוד, הילד השמנמן והביישן. היום הראשון שלו במדים. אז כבר אפשר לחבק את אמא באמצע הרחוב ... שש וחצי שנים של מדים ... השיחרור מהצבא, תקופה של חופש ועבודות תיכנות מזדמנות, והשנה האחרונה שלו בלימודים בבינתחומי, ההתנדבות בפרוייקט יזמים צעירים, החלומות על הרבה כסף שיאפשר לו להיות מורה, מדריך. היזמות בכל מיני תחומים ... שעות היינו יושבים ומדברים על העצמה, התפתחות אישית, יוזמות חדשות בתחומי שיווק רשתי ואינטרנט, ספרים שקראנו וחלקנו חוויות ותובנות.

אלפיים חברים חלקו לניר כבוד בדרכו האחרונה. כואבים, בוכים ואוהבים. האהבה הזו מקיפה את כולם, יוצקת משהו אחר לתוך ההלם, הזעזוע והזעם של רבים על מה שקרה. קשה לקלוט, קשה לתפוס שככה יכולים להיגמר חיים. מירב, חן, אילה, מיכלי ואני מדברות. אני נזכרת ב"אל מלא רחמים". ניר ואני היינו מסתכלים כל אזכרה אחד על השניה ומחייכים בציניות, בהבנה שלא זקוקה למילים. גילי אומר קדיש. אני נזכרת באזכרה האחרונה לרמי. "אתה אומר קדיש כאילו אתה בוגר ישיבה" אמר החזן הצבאי לניר, שהתאפק להישאר רציני, אבל לא כל כך הצליח. "יש לי כבר 19 שנות נסיון" אמר בחיוך המוכר שלו. עכשיו הוא לא יאמר יותר קדיש על אבא שלו.

להמשך המסע ...
הערות, תגובות, וכל מה שבא - אפשר להעלות בפורום חדש, פורום "מסעות בחיים" אשר נפתח באתר זה. ניתן להגיע לפורום דרך התפריט העליון, תחת "פורומים".
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים