אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



כדור בלב - עוד מסע בחיים - 1  

Back
דף הבית >> כדור בלב, עוד מסע בחיים >> כדור בלב - עוד מסע בחיים - 1

כדור בלב

כדור אחד פילח את ליבו של ניר במוצאי שבת, ה 1 לאוגוסט. הכדור הזה פילח גם את ליבי ולבבות רבים אחרים. הכדור הזה שינה לרבים מאיתנו את מסלול החיים, שינה את ההסתכלות על העולם. הנחת יסוד של עולם טוב ונדיב, שחזרה ונבנתה בעמל רב, שוב התנפצה לרסיסים. חלק ממני כותב את המילים האלה, וחלק אחר בתוכי עדיין מסרב לקלוט שניר לא יחזור, שניר לא יגשים את החלומות הגדולים והפשוטים שהיו לו. רצה להיות עשיר כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו להיות מורה, מדריך, מוביל לעולם טוב יותר, יצירתי יותר, אופטימי יותר לנוער, לכל מי שזקוק לסיוע. ניר רצה לבנות בכל אחד את הדיאלוג הפנימי, את הקבלה העצמית, את היכולת לראות את הדרך, ואת האמונה כי הוא יכול לעשות זאת.

מוצאי שבת, 1 באוגוסט, 2009

גילי ורוני כבר הלכו לישון, מירבי עוד ליד המחשב. אני נכנסת למיטה, שלווה ורגועה, אחרי יום ארוך. שבת שגרתית, מוצאי שבת שגרתי לגמרי. אני מזפזפת בין הערוצים השונים ואין מה שמושך את תשומת ליבי. פריצת חדשות בערוץ 10: יריות בלב תל אביב. לאט מגיעים עוד פרטים. מועדון של הקהילה ההומו-לסבית. "נהרגו שני אנשים, מדריך ונערה".  את המידע הזה המוח שלי לא קלט בזמן אמיתי. "מרבית הפצועים הם בני נוער". באותו רגע ידעתי שניר איננו. לא הייתי בטוחה שהוא שם, אבל ידעתי שהוא מתנדב במועדון הנוער מדי פעם במוצאי שבת. בתוך השלווה אני מגלגלת בראש את האפשרויות: להעיר את גילי, לטלפן לניר, לחכות למספר טלפון שמיועד לבירור על מצב הפצועים, אולי לא לעשות כלום ... את זרם המחשבות קוטע צלצול הנייד של גילי. "ניר פצוע קשה. בואו מייד לאיכילוב" אומרת סיון בבכי קורע לב. אני יוצאת למרפסת הקטנה להדליק סיגריה, לנשום עוד רגע, אבל בתוכי אני יודעת שניר כבר איננו איתנו בגופו.

גילי ואני מתלבשים במהירות, מעדכנים את רוני ונוסעים לאיכילוב. נסיעה הזויה, כאילו מחוץ לזמן. משהו בתוכי כבר יודע. אני רגועה, מופתעת שהחרדה המוכרת לא מציפה אותי. נזכרת בחרדה שהציפה אותי כשניר היה באבט"ש בירושלים ובדיוק היה שם פיגוע. עשר שנים מחיי ירדו בשעה שחיכיתי לטלפון ממנו, כולי מנותקת מעצמי ומהעולם. נזכרת בנסיעה לבית החולים יוספטל באילת, אחרי התאונה של חן. נזכרת בגוף שהגיב בחרדה, במוח שכבר רצה להגיע. עכשיו הכל שונה. נוסעים בדממה בכבישים הריקים של מוצאי שבת, 11 בלילה. לפעמים מחליפים מילה, ושוב שוקעים בשתיקה. אין מילים שיכולות לשנות משהו באמת. גילי שולח יד אוהבת ומנחמת לעברי.  אני מחזיקה בה ומרגישה מוגנת יותר, בטוחה. מה שלא יהיה אנחנו יחד, אנחנו והילדים.

בבית החולים כולם נדמים כמנסים לעזור לנו לחפש את ניר. אף אחד לא יודע איפה הוא. השמות זורמים מבתי החולים, התמונות מחדרי הניתוח. השם של ניר לא ביניהם. אני כבר יודעת. בדיעבד הסתבר שהיו שכבר ידעו, אבל לא יכלו לומר דבר. אני מרגישה כמו בסרט של מישהו אחר. ובו זמנית גם מחוברת לעצמי, מבינה מה עובר עלי, מחבקת את כולם סביבי. מנסה לשמר בפנים משהו מהתקווה. אני מנסה שוב לטלפן לניר, ויודעת שהוא לא יענה. כולנו מתחבקים כל הזמן, מתחלפים בתפקידי התומך והנתמך, מנסים להישען ולחזק גם יחד.

רשימת השמות הושלמה. ניר לא נמצא באיכילוב, לא בתל השומר ולא בוולפסון. אם כך, אני חושבת לעצמי, נותר רק מקום אחד, אבו כביר. שם נורא לכל מי שראה אי פעם דיווח על פיגוע או אירוע אחר. מסקנה שלא קל לקלוט. אף אחד לא אומר דבר, אבל הבעת הפנים של כל מי שהיה שם אומרת הכל, לא משאירה מקום לספק. הגוף שלי נע כמו רובוט. יורדים לחניון לקחת את האוטו, נוסעים ברחובות הריקים לאבו כביר. תערובת מוזרה של תקווה וחוסר אונים, תחושה שאת מה שכבר קרה לא ניתן לשנות. הילד היקר שלי כבר לא יהיה איתנו בגופו, לא יגשים את חלומותיו. המשפט הזה מכה בי שוב ושוב, אני לא מעיזה לומר משהו בקול רם. אנחנו מנסים אולי להגן אחד על השני, לא לומר את הברור והידוע כבר בפנים.

ארבע שעות אנחנו ממתינים במטה מחוז תל אביב. מתמקמים בפנים, במיזוג על הרצפה, מדי פעם יוצאים החוצה לסיגריה. שני הרוגים. שתי משפחות ממתינות בלילה תל אביבי מהביל. ושוב מתערבבת הידיעה עם חוסר הוודאות, עם התקווה.

ארבע וחצי בבוקר. גילי ותומאס נכנסו לזהות את ניר. אני רוצה להישאר בחוץ, מחובקת עם חן. מתפללת כמו שבחיים לא התפללתי. הם חוזרים ופניהם אומרות הכל. קוראים לי למשרד. המשטרה מבקשת ניתוח שלאחר המוות, ורק אני יכולה לחתום. היד מנסה להחזיק את העט, אבל רועדת בלי שליטה. אני מנסה לייצב אותה, מחזיקה אותה עם ידי השנייה. כאילו היא לא שלי. היא נרגעת, מתחברת חזרה לגוף. חותמת. את כל חיבוטי הגוף והנפש לגבי ניתוח שלאחר המוות ומה משמעותו בשבילי כבר עברתי לפני 19 שנה. גם אז רק אני יכולתי לחתום. שעות עברו עלי אז בהתלבטות על מהות החיים והמוות, וכמה יכאב לי אם יחתכו אותו. פרופסור היס עשה רק בדיקה שטחית כדי לאפשר למשפחות לזהות, אבל יכול היה לומר כי "הכדור פגע באיבר חיוני והוא כנראה מת במקום, בלי סבל". "אני רוצה לראות אותו", אני אומרת, ונזכרת בשבועות בהם הסתובבתי עם התחושה שרמי לא באמת נהרג, שהמפקדים בשטח התבלבלו בזיהוי, שהוא עוד מסתובב בנגב, שהוא הלך לאיבוד ולכן, מן הסתם, הוא עוד יחזור. "אבל כבר העבירו אותו למקום אחד" אומר הפרופסור. "זה בסדר" אני עונה, "כמו שהעברתם, עכשיו תחזירו אותו, כי אני כאן ואני רוצה לראות אותו, להיפרד ממנו".

כעבור כמה דקות מכניסים אותי לחדר קטן. אלונקה מכוסה בסדין. בחור צעיר בבגדים ירוקים של חדר ניתוח מסיר את הסדין מהפנים. זה ניר. אני מאבדת את כל הנימוס הפולני שלי וצועקת על הבחור, שואלת אותו למה הם לא יכולים להעיר אותו, איך זה יתכן שהם לא יכולים להעיר אותו. הוא עומד מולי ושריר לא זע בפניו. עכשיו הייתי מתנצלת, כמובן. אני חוזרת למציאות, מרגישה את גילי עומד מאחורי, תומך, עצוב. אני מתמקדת בניר. שוכב שם כאילו הוא ישן, שבב חיוך בזווית הפה. האהבה שלו אלי ממלאת אותי. גם האהבה שלי אליו. זכרון היום בו נולד עולה בתוכי, מציף בעצב ושמחה כל תא בגופי. אני נותנת לו נשיקה אחרונה על המצח, מתבוננת בלי מחשבה בילד שלי. הוא נראה כל כך שלו, רגוע. מרגישה שלווה עצומה ממלאת אותי, עוטפת אותי. שלווה בלי מילים, שלווה בלי גבולות. כאילו כל היקום מתמלא בשלווה העצומה הזו. החדר הקטן בו עמדנו כאילו נעלם, הגוף שלי כאילו נעלם. אין גבולות, אין זמן ואין מרחב. מרגישה בתוך הנצח, בו יש משמעות רק לשלווה ולאהבה. אני פשוט יודעת שהילד שלי בטוח עכשיו, נמצא במקום אחר, במקום של חמלה, אהבה ותבונה.

הוקרת תודה עצומה מחזקת את השלווה. אני חשה תודה על כל רגע וכל שעה שהילד הזה היה חלק מגופי, חלק מחיי. מוקירה תודה על כל הרגעים היפים, על כל האהבה שביננו. וכן, גם על הוויכוחים, הכעסים ... משהו מרגיש גדול ממני וממנו, גדול מכל מה שהכרתי אי פעם בחיי. מופלא מכל מה שאי פעם הכרתי בחיי.
 

לחצו כאן להמשך "כדור בלב"

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים