אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



רגע לפני המסע  

Back
דף הבית >> חמישה ימים בפולין עם עדים במדים >> רגע לפני המסע

חמישה ימים בפולין, מרץ 2010

או: חיים שלמים מקופלים בחמישה ימים ...

או: מסע אל המוות ואל החיים עם משלחת קכ"ו, "עדים במדים"


12 בפברואר 2010

קצת מוזר לכתוב יומן מסע עוד לפני שהמסע החל. צביקה, מפקד הצוות, אמר שבעיניו המסע החל כשהודיעו לכל אחד מאיתנו שהוא יוצא למסע. מבחינתי המסע עם "עדים במדים" החל בפולין, בשנת 2005. הייתי אז עם גילי בקבוצה של חברי צוות, גימלאי צה"ל. נסענו להשתתף במצעד החיים ביום השואה, 60 שנה לסיום המלחמה "ההיא". חמישה ימים ביקרנו במחנות, הסתובבנו במרכזי הערים, בעולם שחרב, מנסים, ללא הצלחה יתרה, לדמיין מה היה שם פעם. עמוסי רגשות ומחשבות בכיוונים ובגוונים שונים הסתובבנו בארץ גדולה וירוקה, עם שדות עד האופק, ופריחה של עצי תפוח ואגס. הניגוד בין היופי של הטבע והעבר האכזרי הממו אותי. רציתי להיות שם בשלג. ביער לופוחובה מצאנו זר עם דגל ישראל והכיתוב "עדים במדים". התרגשתי עד עמקי נשמתי ועלתה בי תחושה של גאווה לאומית יחד עם תחושה שובבה של התרסה. "אנחנו כאן!" עם הכל ולמרות הכל. ידעתי כבר אז שיום אחד אצא עם משלחת כזו, אהיה חלק מקבוצה של קציני צה"ל על האדמה המקוללת של פולין. כן, בשלג. ביום האחרון, על אדמת אושויץ ראיתי אותם. קציני חיל אוויר, טייסים בצבא שלנו, מעוררים התרגשות בקרב כל מי שהיה שם. במשלחת שלנו, אצל נוער יהודי מצרפת, בקבוצה העצומה שהייתה שם מהונגריה. שוב היה לי ברור שיום אחד אהיה חלק מקבוצה שתהיה שם על מדים. לתחושתי, אז החל המסע הנוכחי שלי, בתור אלמנת צה"ל, עם קבוצה של קצינים במדים על אדמת פולין. כאשר הגיע הטלפון מדניאל, קצינת הנפגעים, ששאלה אם ארצה השנה לצאת לפולין במסגרת "עדים במדים" לא היססתי אפילו לשניה. "בטח" יריתי תשובה, בניגוד להרגלי לחשוב לפני שאני עונה. "אבל בשלג", הוספתי במהירות.

4 במרץ 2010

אתמול היה יום ההכנה השלישי והאחרון. מחרתיים בערב נפגשים בנתב"ג. שלושה ימי הכנה של הרצאות, סיורים במוזיאון השואה, בהר הרצל. אפילו הצגת יחיד אחת, המתארת את חייה ומחשבותיה של אשת מפקד מחנה, החיה ממש ליד, רגע קט לפני המפלה. כולנו בני אדם, אני חושבת לעצמי. כולנו בני אדם ואף אחד מאיתנו לא יודע איך היה מתנהג אילו היה במקומו של האחד. קל לשפוט מרחוק, קל להביע דעה כאשר ההיסטוריה ידועה. קל להיות בזום אין על אדם אחד, לחשוב שאילו אני הייתי שם הייתי נוהגת אחרת. אבל זה לא ככה בראייה שלי. לא ממש. המפגש עם האחר הוא מפגש עם עצמי. ההתעלמות שלה ממעשי הזוועה שקרו מתחת לחלונה הפגישו אותי עם ההתעלמות שלי ממה שמתרחש סביבי, בהרבה היבטים שאני בכלל לא מתעסקת איתם. אבל הם שם. לידי, מצדדי, מלפני ומאחורי, כמו שהיינו מדקלמים במשחק המחבואים כשהיינו ילדים.
נפגשנו בבוקר בהר הרצל. תרגילי סדר. את האזרחים השאירו בחוץ. שניים בכל זאת היו בפנים. סליחה, גם אני רוצה. גם אני חלק מהמשלחת. גם אני רוצה להיכנס בצעידה למחנות. בשביל זה באתי, לא? הכניסו גם אותנו פנימה. כמה סא"לים הכניסו אותי ביניהם, צירפו אותי לשלשות שלהם. באמצע. לא רוצה להיות בחזית. ככה אף אחד לא יראה את הפשלות, אני צוחקת. תקנו אותי, אני מבקשת והם מחייכים. יהיה בסדר, אני בטוחה. היה לי נעים לעמוד בתוך המבנה, בתוך השלשות. המשכנו לסיור על ההר. קור אימים, רוח שחותכת את הגוף. מרגישה כאילו אין עלי בגדים, אין מעיל. קופאת מקור. המוח קופא לי, יחד עם הידיים ... מחכה שיגמר, ומתמקדת במה שקורה בתוכי, במה שמדברים סביבי. הנושא הוא "משואה לתקומה" ושוב אני פוגשת את הדיכוטומיה, את הספליט. מנסים לערער את אמונות היסוד שלנו, וזה לא רע בכלל. אבל למה בקור הזה? עוצרים בשביל המחבר בין הר הרצל ליד ושם, סובבים את האנדרטה לנצר אחרון, אותם פליטי שואה, אחרונים ממשפחתם הגרעינית שנפלו בארץ במלחמת השחרור. ממשיכים לקברים ולמצבות הזיכרון לחנה סנש, חביבה רייך ושאר הצנחנים, אלה שיצאו מכאן, מארץ ישראל, וצנחו מעבר לקווי האוייב מטעם הצבא הבריטי. אלה גיבורים! כן, על זה גדלתי. על גבורה שבאה ממקום של חופש לבחור.

5 במרץ 2010

מחר בערב אני בשדה התעופה. ההתרגשות מהמסע הולכת ומתעצמת. אני רואה בבוקר מייל מאדם שנסע לפולין ומתאר את ההרגשה שעברה כחוט השני במסע שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בשיר הפרטיזנים היהודים שכתב הירש גליק:

" אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה,
  את אור היום הסתירו פני העננה.
  זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא,
  ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה!"

תחושה של עוצמה, אישית ולאומית, ממלאת אותי כבר עכשיו. חיוך שובב של התרסה מתלווה לתחושה הזו. אצבע משולשת לנאצים ולעוזריהם ... אני מדמיינת את עצמי נכנסת למחנות בתוך מבנה השלשות של צבא ההגנה לישראל, ורגשות ישנים מתעוררים בי. עולה תחושה של שליחות אישית ולאומית. עולה המשמעות של הקולקטיב, משהו שהכרתי היטב בתקופת תנועת הנוער, משהו שהיה חלש יותר במסע הקודם לפולין, כאשר רמת הציניות הייתה אצלי הרבה יותר גבוהה.

הערב הילדים באים, כמו כל ששי בערב, ואני כבר מחכה לרגעים איתם, לשיחות, לאהבה, לצחוקים ולשקט ...

מעבר לסיפור יומו הראשון של המסע 

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים