אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פולין, היום הרביעי  

Back
דף הבית >> חמישה ימים בפולין עם עדים במדים >> פולין, היום הרביעי
 10 במרץ 2010, יום רביעי, יום בקרקוב

היום אנחנו בקרקוב. בבוקר, במלון, מתכנסים להקשבה לעד המשלחת. סיפר מקטעים ממה שעבר כילד, כנער, בתקופת השואה. הנסיעות ברכבת, המחנות. הוא מגדיר כנס את הנסיבות לכך ששרד את השואה. צירופי מקרים, אוסף מקרי של נסיבות הביאו אותו לסיום המלחמה. הגישה שלו אומרת שמי שניצל – ניצל במקרה. אחרי שניצל, הוא הגיע להחלטה כי האחריות שלו והשליחות שלו הן לספר לכולם מה היה שם.

סיירנו ברובע היהודי בקרקוב. עיר יפה ומרשימה. נכנסנו לבית הכנסת הנקרא "טמפל". בית כנסת משוחזר, מלא זהב ופסלים מפוארים של ירושלים מעל ארון הקודש. בית הכנסת הוקם ועוצב בתקופת הפריחה של היהדות המודרנית, המשכילה והבורגנית. המדריכה אומרת שאי אפשר להיכנס לבית הכנסת הזה בלי "וואו". אני לא ממש מתחברת לעושר ולפאר בתוך היכל התפילה. אחרי ההסבר שרים את ירושלים של זהב בעוצמה, בליווי צחי על החצוצרה. בסיום השיר עולה סא"ל שכבר הפתיעה באחד הטקסים עם שיר ביידיש, מבקשת לשיר אחרת את "ירושלים של זהב". היא שרה בשקט, ודממה משתררת בחלל בית הכנסת. היא שרה מעומק הלב, ושירתה מעירה את הלבבות. כולם מצטרפים בשקט ועם רגש רב לשירה. עכשיו השיר נשמע כמו תפילה. תפילה חודרת לעומק הלב וחודרת למרומי השמים. שרים ומסיימים ברגע של שקט, לזכר ימים עברו, לתקווה לימים אחרים.

מתפצלים לצוותים והולכים לבית הכנסת של הרמ"­ה. בית כנסת קטן, משפחתי, צנוע. לכאן אני מתחברת הרבה יותר מאשר לבית הכנסת המפואר. בית הקברות הקטן סודר ונוקה מאז שהייתי כאן בפעם האחרונה. יש משהו במקום הזה שמזמין אותי להישאר, אבל אנחנו ממשיכים לכיכר השוק ומשם לבית הכנסת של אייזיק. אותו אייזיק שהיה עני מרוד וחלם, שוב ושוב, כי מחכה לו אוצר גדול תחת הגשר בעיר אחרת. לאחר שהתגבר על היסוסיו ונסע לשם, פגש ליד הגשר שוטר על סוס, ששאל אותו עם הוא אייזיק מקרקוב. אייזיק נבהל, אבל הודה. "מוזר" אומר לו השוטר "חלמתי שאפגוש כאן את אייזיק מקרקוב, ומוטל עלי לומר לו שהאוצר חבוי מתחת לתנור בביתו. תזיז את התנור במטבח שלך, ותמצא את האוצר". אייזיק חזר לביתו, הזיז את התנור, ומצא את תיבת האוצר. עם אוצר זה בנה בית כנסת גדול לקהילה היהודית בקרקוב. מעט שוחזר כאן, אבל יש תחושה של משהו שאבד לעד.

חוזרים לככר המרכזית של הרובע היהודי, עוצרים לרגע ליד בית הכנסת הישן של קרקוב. אנחנו לא נכנסים, אבל אני זוכרת את ההוד של בית הכנסת הישן הזה מהביקור הקודם. הולכים מהרובע היהודי לגטו, במסלול בו הלכו יהודי העיר בשנות המלחמה, ביום בו ריכזו את כולם, אספו אותם והוליכו אותם לאזור הקטן של הגטו. הליכה לא ארוכה, תוך כדי חציית הנהר הרחב, עצירה לצורך מבט על העיר, מבט על אזור הגטו.

חוצים את הכביש הראשי בין חשמליות. מוזרות החשמליות האלה בעיני. אירופאיות כל כך, מעוררות בי תחושות מוזרות של משהו מוכר משכבר הימים, של משהו זר לי בו זמנית. אני נזכרת בטיול הראשון לאירופה, בגיל 14. צילמתי הרבה חשמליות, בצבעים שונים, עם ציורים שונים. משהו מושך אותי בחשמליות האלה. בקרקוב אפילו לא שלפתי את המצלמה.

באזור הגטו תחנתנו הראשונה בככר ליד בית המרקחת. הכיכר בה היו הסלקציות, הככר ממנה נלקחו אנשים אל גורלם, לרוב את מותם. בככר פזורים כסאות ריקים. אני נזכרת בלימודים בלסלי, במשמעויות של הכסאות הריקים לאורך הדרך, בתיזה של בטי. מצלמת אותם ומקווה לזכור לשלוח לבטי מייל כשאחזור לארץ.

בית המרקחת מעורר את השאלה של חסידי אומות העולם. הרוקח הפולני נשאר שם, סייע ליהודים ככל יכולתו. איפשר לקפוץ מחלון בית המרקחת חזרה לגטו, איפשר לזייף שם מסמכים, תמך והיה שם בשביל האנשים שאיבדו הכל. בתוך בית המרקחת שהפך למוזיאון גיליתי שיחסית לגודל האוכלוסיה, בפולין היו הכי הרבה חסידי אומות עולם. נכון, היו שם גם רבים שהסגירו יהודים, היו גם כאלה, כמו ביידוובנה, שריכזו יהודים באסם ושרפו את שכניהם. הרוב חיו את חייהם. אבל לפולין אנו אולי עושים עוול כאשר אנו מתעלמים מהיקף הסיוע הנמוך הרבה יותר במדינות האחרות.

כמעט כל צעד על אדמת פולין מעורר תהיות, מעורר שאלות שאין להן פתרון. ואם עולה סוג של פתרון, הוא מן הסתם שטחי או סתמי למדי, קל מדי ומהווה סוג של בריחה מהשאלות העמוקות יותר. בכל צעד זה מתברר לי יותר. בכל צעד על אדמת פולין אני מבינה גם שלכל שאלה הקשורה לתקופת השואה יש השלכה לנושאים אוניברסליים, לשאלות מוסר הקשורות לחיים בארץ, וגם לחיים הפרטיים שלי. כל שאלה שולחת גלים ומעוררת מחשבות ותהיות על מהות החיים בכלל, על החיים בארץ בפרט.

סובבים בסמטאות הגטו, נכנסים לחצר מאחרי בית המרקחת. חצר סגורה, עם כניסה אחת וערמות שלג במרכזה. את הפרחים שלי לא הייתי יכולה לגדל כאן, אמרתי למישהו בחיוך עצוב. וילונות התחרה הלבנים מציצים גם כאן בכל חלון. כמה כמעט בלתי אפשרי היה לברוח כאשר "הם" נכנסו לחצר, הוציאו את כולם מהבתים והובילו אותם לככר המרכזית. ובכל זאת היו כאלה שניסו, ומעטים גם הצליחו.

קטן הגטו, וכל פינה מספרת סיפור, כל חצר חושפת מעשה שהיה, חלקם מעולם לא נודעו, אחרים מעולם לא סופרו. לפני כניסה לאחת החצרות מבקשת מירית שקט מוחלט. השכנים לא אוהבים שנכנסים אליהם לחצר, אבל לחצר הזו יש חשיבות מיוחדת. אנחנו מבטיחים לשתוק, ונכנסים לחצר דרך מעבר חשוך בחדר המדרגות. זו הייתה החצר של תנועות הנוער, מספרת לנו מירית כאשר אנחנו מקיפים אותה, דמומים, בחצר. כאן התארגן הנוער. רוב בני הנוער כבר היו יתומים, ובכל זאת המשיכו להיפגש, לפעול, להפעיל את הצעירים יותר. כאן, בחצר הזו, הגו ותכננו, ומכאן יצאו לפעולה ממנה אף אחד מהם לא שב. חניכי ומדריכי תנועות הנוער אספו מעט נשק וחומרי נפץ ויצאו אל אחד מבתי הקפה בעיר, מקום בו נהגו לשבת קציני SS. הם נכנסו וירו, הצליחו להרוג, אך הם לא יצאו מהפעולה הזו בחיים. "אנחנו יודעים מה היו שמותיהם?" שאלתי את מירית כשיצאנו החוצה, חזרה לרחוב. "לא. רק כמה שמות פרטיים" ענתה לי בעצב. יוצאים מהגטו לראות את החומה, אותה חומה שאפשר לראות בסרט "רשימות שינדלר". עיר יפה, קרקוב, וגם חומת הגטו היא לא סתם חומה, אלא חומה יפה, עם קשתות. כמו בכל גטו, גם כאן חשבו היהודים שהחומה תגן עליהם, ובסופו של תהליך הפכה למרכיב מרכזי בכלאם.

קור אימים בחוץ, ונסיעה קצרה באוטובוס מהווה מנוחה קצרה, מעט נחמה אחרי הקור והסיפורים ששמענו במשך היום. הנסיעה הקצרה הזו מאפשרת טיפה התפרקות, צחוקים, ובדיחות שואה שמזכירות לי את ניר ובדיחותיו. קצת כעסתי עליו לפעמים בגלל הבדיחות האלה, אבל מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לשמוע אותו מספר אותן.

כמעט שש בערב כאשר אנחנו מגיעים קרוב לככר המרכזית של העיר. מקבלים שעתיים ורבע אפטר, עם הגבלות תנועה וגבולות גזרה. סיגל ואני מתחילות בשוק המקורה, מחפשות מתנות לילדים. אין שם כמעט מה לקנות, אבל אנחנו מוצאות כמה דברים חמודים להביא הבייתה. "תראי, הרבה רעולי פנים מסתובבים כאן בככר" אני צוחקת, מזהה את החבר'ה שלנו. ככר ציורית עם כמה כרכרות סוסים באחת הפינות. אני מצלמת את הסוסים החובשים כובע קטן המכסה את כפת ראשם ואת האזניים.

מי שרוצה יכול לחבור למשלחת לאוכל כשר, אבל שתינו מחפשות משהו אחר, ומוצאות בקצה הככר מסעדה שנראית מיוחדת. נכנסות ומתחילות להשיר שכבה אחר שכבה. חמים ונעים בפנים. לפני שנכנסנו, שאלתי אם בא לה לשבת לאכול בחוץ, ושתינו נקרענו מצחוק. מהמרות על מרק בסגנון פולני ישן, ומקבלות מרק מדהים, מתובל כהלכה, מפתיע עם חתיכות הנקניק והביצה הקשה בתוכו. סיגל מזמינה בשר מוקרם, מעולה, עם פטריות, ואני מזמינה כיסונים ממולאים בבשר. "לזכר גיטה" אני אומרת. אנחנו מחליפות חוויות על קרובות משפחה פולניות, מתפוצצות מצחוק. כמה נחמד לשבת בחברה נעימה, לאכול אוכל טעים, להיזכר באנשים שהיו וחלקם כבר אינם, לצחוק על קטעים שהיו. לא תמיד עולה בי העצב כאשר אני נזכרת באנשים שהיו חלק משמעותי בחיי. לפעמים עולה החיוך, מתגברת השמחה על שהיו חלק מחיי, שמחה והוקרת תודה על מה שהעניקו לי בחייהם.

בדרך למפגש אנחנו מספיקות להיכנס לבית קפה דמוי סטארבאקס ולקנות תה וקפה לדרך. תענוג עילאי, ללכת עם כוס קפה חם ביד, ללגום מדי פעם, לשמור על החום. הליכה מהירה לאוטובוס וחזרה למלון, לערב המפקד.

אחרי שיחה קצרה של מפקד המשלחת מערבבים את הצוותים לקבוצות שיח קטנות יותר, עם מחשבות על השליחות והאחריות, על דרכים לעיצוב זכרון השואה אצל הדורות הבאים. השאלה המהותית היא מהו המנדט של הדור שלנו, הדור האחרון ששומע את סיפורי השואה מהניצולים עצמם. בעצם, במחשבה שניה, יש כמה דורות במשלחת הזו, והצעירים הם אולי אלה שעליהם מוטלת החובה העיקרית להעביר את המקל הלאה. אבל הצעירים האלה, לפחות אלה שישבו איתי בקבוצה הקטנה, מנסים עדיין לעשות סדר בעולם הכאוטי והסובייקטיבי שלנו. מנסים, אולי, לחפש את האובייקטיבי, את המוחלט, את האמת האחת, את הצדק האחד, את החיבור הישיר לשואה. משהו בשיחת הקבוצה מוזר לי אחרי שנות לסלי, אחרי חוויות החיים האישיות שלי. קשה לי עם שיחה כזו שכמעט לא משאירה מקום לרגש, לכאוס, לאי הידיעה, לחוסר הוודאות, אולי גם לפשטות. אני מנסה לקחת את השיחה למקום קצת יותר אוניברסלי, קצת יותר פתוח, ללא הצלחה.

אני מנסה להראות להם שלא רק הם בעולם, אלא העולם בתוכם. מנסה להצביע על האפשרות שלהבין את העולם זה להכיר את עצמך, את מה שיש לכל אחד מאיתנו בפנים. אני מרגישה שהמסר לא עובר. זה בסדר. כולי תקווה שיום אחד הם יפנימו.

אחרי המפגש לא מגרשים אותנו לחדרים. יש קצת זמן ללגום קפה בבר, לעשן כמה סיגריות. "איזה כייף לך שאת על אזרחי כל המסע" אומרת לי אחת הקצינות. "הייתי שמחה הרבה יותר אילו היו מגייסים אותי לשבוע הזה והייתי יכולה להיות כמוכם, על מדים" עניתי. היא לא יכלה להסתיר את התדהמה. "למה?" שאלה אותי. לקח לי רגע לנסח את התשובה "המשכיות. כל כך פשוט" עניתי. "בלי יותר מדי תיאוריות ובלי לסבך, יש לפעמים בחיים דברים פשוטים. כאשר קציני צה"ל נמצאים כאן במדים, העוצמה של המשכיות החיים מאד פשוטה, מאד ברורה. לפחות בעיני. אני מניחה שגם בעיני המתבונן מבחוץ". הקצינה הופתעה. "לא חשבתי על זה ככה אף פעם. אולי באמת לפעמים יש להסתכל על הדברים מהמקום הפשוט ...", היא אומרת.

לפני השינה אני נזכרת לחפש שוב את מקור החיים. לחפש את הכוחות לחיות בתוך המהומה, מתוך האפר. עוף החול חוזר אלי מדי פעם, מזכיר לי את עוצמת החיים, את שמחת החיים, את הרגע הנוכחי. משום מה עוף החול מזכיר לי את הדברים החשובים שלמדתי בחיי, פשוט להיות אני, בלי משחקים, בלי נסיון להרשים אף אחד – זה הכוח של החיים. לחיות ברגע, להיות עם נוכחות בכל רגע, עם כל מה שעולה. בלי לברוח מדבר, בלי להסתיר, בלי להחביא. פשוט להיות. להיות עם המציאות כמו שהיא, בלי להילחם בה, להתכחש לה, לצפות שהיא תשתנה רק כי היא לא מתאימה לי. זה אפילו חזק יותר כאן, בפולין, בקיפול הזה, המחבר יחד עבר והווה, משליך אל העתיד.

מאוחר בלילה, כמעט חצות. מחר בבוקר השכמה ב 6 בבוקר. שש וחצי למטה עם המזוודות. שבע ורבע על האוטובוס.

היה לו"ז צפוף כל היום. לא עושים דבר בלי אישור, בלי הקצבת זמן. הם אולי רגילים, אבל אני ממש לא רגילה שמישהו מכתיב לי לו"ז. בסך הכל אני עומדת יפה במשימה, למרות שמיכל אמרה לי הערב שהיא לא בטוחה שהייתה נותנת לי הצטינות על משמעת : - )

מעבר ליומו החמישי והאחרון של המסע

 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים