אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פולין, היום השלישי  

Back
דף הבית >> חמישה ימים בפולין עם עדים במדים >> פולין, היום השלישי
9 במרץ 2010, יום שלישי

מוצאת את עצמי כותבת על היום שעבר בעשרים לשתיים בלילה, בקרקוב. עד שהגענו לכאן היה יום ארוך במיוחד, עם חוויות מטלטלות ונסיעות ארוכות. ברור שגם עם פעמיים "עלה קטן", השיר המלווה את הנסיעה, פותח כל יום וסוגר כל יום. לא הכרתי את השיר הזה, אבל התחברתי אליו מיד, שונה ככל שהוא מכל מוזיקה שאהבתי אי פעם.

התעוררתי בבוקר בתחושת הקלה גדולה על השיתוף שלי אתמול בלילה בקבוצה. קמתי עם מצב רוח טוב, עם תיאבון. אני מרחפת למטה עם המזוודה, מפקידה אותה באוטובוס. תורנות שמירה על הציוד, ואותי לא שיבצו. נהנית מהפינוק, אבל משהו בתוכי מאד רוצה לתרום לצוות. אפילו בכמה דקות שמירה. עומדת בחוץ עם הסיגריה ומדברת עם עקיבא. הוא היה מג"ד בחטיבה של רמי באחד מתפקידיו הקודמים. מנסה להיזכר בשמות של אנשים שהיו לי אז משמעותיים, ולא מצליחה. מסמסת לגילי והוא עונה, מספר שבדיוק פגש את שאול, החייל של רמי, ברכבת ממודיעין לתל אביב. צירופי המקרים האלה שוב ...

מווארשה אנחנו נוסעים ללובלין. נסיעה לא קצרה, עם סרט באוטובוס, נדמה לי שהיה זה "אמן". בדרך אני נרדמת לפעמים, מתעוררת. באחד העיקולים של הכביש, גבוה מעל היער, אני רואה כמה איילים בפינה, מנסים למצוא מעט מזון, כאשר מסביב הכל אפור, לבן של שלג וחום של עצים בשלכת.

בלובלין אנחנו מתחילים בישיבת חכמי לובלין, כי קרח מכסה את מדרגות בית העלמין ולא נוכל ללכת לשם. אני נזכרת בבניין החרב שפגשנו לפני חמש שנים, ומופתעת לגלות בניין משופץ, מסודר, עם אולם מרכזי מעורר השראה. אנחנו מתיישבים להדרכה משותפת ושומעים את הסיפורים על הישיבה, הרב שפירא ופעליו הרבים, אשתו שסייעה רבות בהקמה ובתפעול הישיבה, האלטרנטיבה לצעירים של אותם זמנים, תלמידי הישיבה העניים שנאלצו לחזר על הפתחים עד פתיחת הישיבה הזו. אחת מיוזמותיו הגדולות של הרב שפירא הייתה "הדף היומי", דף אותו לומדים יהודים בכל העולם. אחרי ההדרכה עוולה רב המשלחת על דוכן גבוה ונותן שיעור על הדף היומי של אותו יום. היה שם משהו על ספורט ועל יונים. קצת היה לי קשה לעקוב, שהרי אני לא מורגלת בפילפולי יונים מסוג זה. היון והיונה קצת התבלבלו, ולא רק אצלי. אני מסתכלת על הפנים של אלה שעומדים סביבי, על אלה שיושבים על ספסלי הישיבה שכבר לא קיימת. מצד אחד, מרגש לשמוע דברי תורה במקום שכבר עשרות שנים לא נשמעו בו דברי תורה. מצד שני, משהו בתוכי שוב נאטם מול משהו לא מוכר מחד, ואשר מקבל בחיים שלי היום קונטציות של כפייה, מאידך. לא נעים לקום וללכת, אז אני נשארת, ומרגישה עם זה בסדר למדי. אולי עם קצת פחות פאתוס בדברים הייתי יכולה להתחבר קצת יותר, אולי זו מחשבה שתולה באפיון חיצוני משהו פנימי, הרבה יותר עמוק. בכלל כל הקטע עם הדת, הכשרות הקיצונית של משלחת הצבא בפולין, התכנים הדתיים בכל טקס, אולי הכל ביחד מעורר אצלי התנגדות פנימית שקשורה אלי בלבד. התנגדות שמושפעת גם מכל העיסוק בכפייה הדתית בתקופה זו בארץ. קווי האוטובוסים בהם שולחים את הנשים לאחרו, אי בניית אגף ממוגן בבית החולים באשקלון כי מצאו שם כמה קברים פגאניים וכל השאר. אני מאמינה בזכותו של כל אחד לחיות את חייו כרצונו ועל פי אמונתו. אבל אני בהחלט נגד השימוש בכוח, פיזי או פוליטי, כדי לכפות על אנשים התנהגויות או חיים שאין הם רוצים בהם.

בארץ, אחרי המסע, מספר לי מיקי כי הוא רוצה להיות רב קונסרבטיבי. "למה?" אני שואלת בתדהמה. "כדי להחזיר את הדת לעם. כדי לחבר את מי שהתנתק, חזרה לדת ולמסורת. כדי שיוכלו לשוב ולהתחבר לכל הדברים היפים שיש ביהדות" הוא מסביר לי וליאן, הפסיכולוג ההולנדי, במרכז הגאה בתל אביב. באותו רגע עלתה בפני תמונת הישיבה בלובלין ...

כאן, בפולין, מתחדדת אצלי תפיסת החופש לחיות, החופש להיות. כל אחד על פי דרכו, כל אחד על פי אמונתו, בלי לכפות דבר על האחר, בלי לפגוע באחר. כמובן שנכנסת לכאן גם כל הצביעות של הממסד הדתי בהקשר של הקהילה ההומו-לסבית. מעבר לרצון לכפות אורח חיים מסויים, לשמר את קיומו של הסדר החברתי הנוח להם, הרי השימוש בהשפלת השונה, בהסתה כאילו דרך דברי תורה, כאילו דרך ציווי עתיק יומין, הרחבתו למה שמתאים להם, מעוררת בי תחושה של עצב עמוק, של חמלה עצומה על אנשים שכל כך חרדים לקיומם שלהם עד שהם לא רואים את האחר, לא רואים כי גם האחר הוא אדם, בדיוק כמותם. אדם במסע משל עצמו, אדם עם תחושות ורגשות, עם צרכים ורצונות משל עצמו.

בלי להשוות, זה מה שעלה כאן בתקופת השואה, זה מה שעולה בכל מקום בו נמחק אדם, נמחקת הייחודיות של הפרט לטובת רעיון הזוי, גלובלי, כלשהו שמנהיגות מצליחה לסחוף לכיוונו את ההמונים, שכנראה גם הם כבר מאבדים את החיבור העמוק עם עצמם, עם ערכיהם, עם אמונותיהם האנושיות הסביסיות והולכים עם העדר לאותו מקום אכזרי אליו לוקח אותם המנהיג.

שוב אני יוצאת עם עצב גדול על מה שאיבדנו כעם, אז ושם, ומה אנחנו ממשיכים לאבד כאן ועכשיו. "שם ואז" נכנס מישהו אחר לישיבה, הרג את בחוריה שרף את ספריה, וניסה להכחיד את תרבותה, וזה מעורר הרבה כאב ועצב. "כאן ועכשיו" אנחנו עושים את הרע לעצמנו, אולי כי החמלה שלנו הלכה לאיבוד, אולי כי גם בתוכנו יש המשתמשים בכוח כדי לכפות את רצונם על אחרים, שלא מעוניינים בכך. וגם זה מעורר בי כאב ועצב, יחד עם תקווה כי אולי נמצא את הדרך להחזיר את האהבה בין בני אדם, אולי נמצא דרך לעורר מחדש את החמלה הפשוטה. אני מנסה לעורר אותם אצלי, בהתנהלות שלי, היומיומית, וגם החברתית. זה לא פשוט לעמוד במקום של חמלה ואהבה כאשר מסביב אני רואה כל כך הרבה רוע, התכחשות, מחיקת הייחודיות, וחיפוש מה שמוגדר כ"צדק". מהי האמת? בראייה שלי, צדק הוא מושג יחסי, נורמות הן מושג יחסי, מחובר לתקופה, תרבות וחברה. נכון ולא נכון הם מושגים אשר מומצאים כל פעם ע"י מחזיקי הכוח בחברה, כל אחד בתחומו. האמת היא שכל אחד מאיתנו אדם, כל אחד במסע משל עצמו בעולם הזה, כל אחד מאיתנו ראוי שיבחן את האמת אשר מדברת אליו, ויזכור תמיד כי כל השאר, לא משנה מהם דעותיהם ומהו מלבושם – הם בני אדם בדיוק כמוהו, ואולי גם אצלם מונחת קצת אמת.

מירית מחברת אותנו לעצמנו, דרך "החוזה מלובלין", ומקריאה לנו את מילותיו:

"כשהפלגתי ללכת בעובי היער, נזדמן לי לראות אדם המקים לעצמו בקתה מעצים שחטב. ובכל עץ שהייתה בו בליטה לא טרח לישר ולהחליק, אלא ניקב חור בזולתו למול הבליטה וכך חיבר את העצים אחד לאחד. שותפות פירושה להתאים את עצמך לזולתך ולא ע"י קיצוץ בליטותיו. עליך לקדוח חור כדי לקלוט ולשבץ אותו בתוכך, ועל ידי זה שאתה מחבר אותו אליך אתה מתחבר אליו"

נפעמת מהמילים שלא הכרתי, אני יודעת באותו רגע שאני מביאה אותן איתי לישיבת הועד הבאה של תהל"ה, ולמקומות נוספים בהם עוסקים בנושא השונה, האחר, בהדרה ובכל מה שקשור.

אחרי הביקור מעלים כמה אנשים את התהייה לגבי השקעת הכספים של אילי ההון היהודיים כאן בפולין, לשיחזור מה שהיה. למה לא ישקיעו את הסכומים העצומים האלה בישראל, בעתיד? שאלה לגיטימית, אם כי בעיני אין האחד מוציא את השני.

הנסיעה למיידנק הייתה קצרה. המרחבים העצומים בוהקים בלובן השלג שלא מפסיק להקסים אותי, כל יום מחדש, כל נסיעה מחדש.

אנדרטה גדולה מקדמת את פנינו בכניסה למחנה הריכוז, מחנה העבודה הגדול אשר בתיה של העיר גובלים בגדרותיו. כמו בטרבלינקה גם כאן אני נזכרת במרחבים הירוקים שראיתי בפעם הקודמת, במשפחות עם הילדים שבאו לשחק בפארק, ועוררו בי אז השתאות על כוח החיים, על המשמעות של המקומות האלה מבחינתם של הפולנים. לבוא למחנה עם ילדים על אופניהם, עם הכדור ביד וסל האוכל – נראה לי מוזר מעט. אנחנו באים למסע בעקבות העבר, אולם הם חיים כאן. חיים על האדמה הזו, חיים במרחבים האלה, והזמן עובר, הזיכרונות מטשטשים והחיים פשוט ממשיכים לאן שהם מושכים. ההתעמתות עם מה שהיה כאן אולי שונה כאשר גרים כאן וחיים כאן. אני מוצאת את עצמי מתבוננת, לא שופטת, כי אני לא יכולה להיכנס לנעליים שלהם, להבין אותם, בלי לדבר איתם. לצערי אין דיבור, אין מפגש בין אנשים. יש מפגש ביננו לבין המקום וההיסטוריה, בתיווך הדרכה.

מקצה האנדרטה בכניסה אנו רואים הישר מולנו, בגבולו הרחוק של המחנה את הר האפר, מחופה בכיפה עגולה ענקית. מימין אנו רואים שדות חתומים בגדרות, מלבנים מוקפים גדרות ומגדלי שמירה. רוב השדות האלה ריקים. הצריפים שנותרו מעידים על מה שהיה. הצריפים האחרים פורקו ע"י הפולנים אחרי המלחמה, כאשר המחסור בעצים להסקה הביא אותם לכאן, למיצבור הענק של עצים שאפשר לקחת ולחמם מעט את הימים והלילות הקרים כאן כל כך.

מימין לכניסה עומד בדד בית לבן וגדול, ביתו של מפקד המחנה. אני נזכרת בהצגת היחיד שראינו ב"יד ושם" על אשתו של מפקד המחנה, על מחשבותיה ועל האירועים היומיומיים, הבנאליים שהתרחשו במשפחות שגרו ממש ליד. אני נזכרת בסיפור על הילדה שגידלה תותים אדומים וגדולים, מדושנים באפרם של האנשים שנשרפו כאן. בעודי עומדת כאן, בתוך השלג של מיידנק, אני כבר לא זוכרת מה זיעזע אותי יותר, אכילת תותים אשר דושנו בשאריות אדם או אי ההבנה הבסיסי של אשת מפקד המחנה מהם תנאי החיים כמה מטרים ממנה, ביקורתה על כך שאמה של אותה ילדה לא רוחצת ומלבישה אותה כהלכה.

ליד ביתו הלבן של מפקד המחנה אנו שואלים את עצמנו האם הנאצים היו "אנשים רגילים" בנסיבות לא רגילות. קל לנו יותר לומר שהיו לא שפויים, שהרי אם כך, זה ממש לא אנחנו ... גם את הנושא הזה אני מסמנת לעצמי להרחבה עתידית ...

ממשיכים מעט פנימה, ונעצרים ליד שער המחנה. כאן מתפתח דיון על "הרוב הדומם", דרך התבוננות על בתי הפולנים הקרובים לגדר המחנה. האם ידעו? מה ידעו? למה הרוב לא עשו משהו?

קל לשאול את השאלות האלה כאשר מסתכלים על אחרים, על מצבים לא מוכרים. אבל מה קורה אם אנחנו מסתכלים פנימה, לתוכנו? אני מצאתי את עצמי כמעט כל חיי חלק בלתי נפרד מאותו "רוב דומם". היו לי, כמובן, דעות על מה שקורה, על מה שאמור היה להיות, על איך צריך לעשות אחרת. לפני ה 1 לאוגוסט לא יצאתי מהפוזיציה הנוחה והבטוחה לכאורה של החמימות והצדקנות של הרוב הדומם. בפוזיציה הזו יש לא מעט רווחים. יש בפוזיציה הזו סוג של אנונימיות, סוג של נוחיות. גם אין התמודדות עם הבושה, אולי, להתעסק עם נושאים מסויימים, בלי לדעת מה האחרים חושבים. אולי החשש ממה שיחשבו עלי אם אתמוך בדעה לא מקובלת. חשיפה של מחשבות, דעות ורגשות פרטיים לא תמיד משתלבת עם הזרם המרכזי. לרוב לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר של יציאה לרחוב, לככר העיר ולומר את דעתי. אולי גם לא האמנתי בכוחו של היחיד לשנות משהו. אולי גם לא האמנתי בכוחי שלי, בזכותי שלי, לשנות משהו. בוודאי לא ראיתי בכך חובה אזרחית. ברור לי שהנושא עוד דורש ממני מחשבה, ובוודאי יש לי סקרנות עצומה לגביו. מה משאיר אנשים בתוך הרוב הדומם? מה מאפשר להם לצאת מהפוזיציה הנוחה הזו?

במחנה מלווה אותנו ספר שכתבה אשה שהגיעה הנה כילדה עם אמה. אנו הולכים עם התיאורים, עוברים במקום שהייתה בו סככה גדולה, בתוכה הריצו את הנשים. מי שנעצרה לרגע נלקחה מיד אל תאי הגזים, ולמשרפות. מי שהמשיכה לרוץ, הגיעה למקלחות. אמבטיה עומדת בפינה. לא, זה לא היה לפינוק. זו הייתה אמבטיית ליזול, לשטיפה פנימית של מי שחשדו בה שבלעה תכשיט. ריח ליזול עולה באפי, אף שהוא כבר מזמן לא כאן. כל גופי מזדעזע למחשבה. כשהגיעה לכאן, אמה כבר לא הייתה איתה. ילדה בת עשר בלי אמא, בעולם חסר הגיון, לא מוכר, לא מסודר. איך ממשיכים? איך מוצאים את הכוחות להמשיך? איך מוצאים את הכוחות לבנות מחדש חיים אחרי המלחמה? לעלות, לבנות משפחה, ליצור?

הילדים שלי מלווים אותי כאן במחשבות. מה הם היו עושים? איך הם היו מתמודדים? איך מרגיש הורה שילדו נחשף לזוועות האלה? חוסר אונים עמוק ממלא אותי, כמעט לא מאפשר לנשום. חוסר אונים שמזכיר לי פגישה אחת בקבוצה שהנחיתי, קבוצה להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. התיישב אצלי אז חוסר אונים של הורים לילדים שעמדו מול מציאות קשה, לא רק של ילד פגוע, אלא גם מול רשויות חסרות לב, מתישות בתהליכים הביורוקרטיים, ביחס לנזקקים לשרותיהם, לפחות כפי שהאחרונים חוו אותו. תחושה של חוסר אונים מול המציאות, תחושה של חוסר אונים מול כוחות גדולים, עצומים, מתישים. תחושת חוסר אונים מול מנגנון שכאילו יש לו רצונות משלו, צרכים משלו, תהליכים לא ברורים שלא רואים את קיצם. חוסר אונים מול התמודדות יום יום, שעה שעה, לעתים מול המוות עצמו, לעתים מול איכות החיים. התחברתי באותו רגע לאחריות שלי כהורה, לאחריות שלי כמנחה, לצניעות ולענווה מול עוצמת האנשים שפועלים מתוך אחריותם כהורים, שלא מוותרים על מימוש כל אופציה להענקת חיים טובים יותר לילדיהם. התמלאתי תחושת השתאות מול כל אותם הורים שעמדו כאן בחוסר אונים מוחלט מול המפלצת הנאצית, ולא יכלו להושיע את ילדיהם, לא יכלו לספק להם משענת הורית בתוך הכאוס. גם לשרוד את זה צריך הרבה מכוח הרוח ...

מי שעבר את המקלחות קיבל בגדי עבודה ויצא. מי שנכנס קודם לתאי הגזים, כבר לא יצא. אנחנו עוברים בחדר שלפני 5 שנים חשבו שהוא היה תא הגזים, בגלל סימני הציקלון B על התקרה והקירות. "היום אנחנו כבר יודעים שבחדר הזה טיהרו את הבגדים", מסבירה מירית ואני מופתעת. בהמשך המסדרון היו שני תאי גזים, אשר שימשו להשמדת יהודים. עוברת בי תחושה לא נוחה כשאני נזכרת ביראת הכבוד בה עמדנו בפעם הקודמת במקום בו חשבנו שהרגו יהודים בגז ... אחרי היציאה החוצה, לשלג, אנו עוברים צריף אחד ונעצרים לידו. "כאן, באחד המסעות שלי עם קצינים" מספרת לנו מירית "ביקש אחד מהם שיר מסויים על אמא. כאן הקשבנו לשיר, כולנו עם דמעות בעיניים. הקצין נפל במלחמת לבנון השנייה". ביד רועדת היא מפעילה את הנגן, וכולנו עומדים בלי נוע, נותנים לשיר להיכנס פנימה, עם דמעות בעיניים. "אמא". מילה החובקת עולם ומלואו. אני שוב עם ניר, שכבר לא אשמע אותו קורא לי אמא, או אימי, או כל כינוי אחר שאהב. מרגישה שעוד רגע אני קורסת. זהו. לא יכולה יותר לשאת את כל המשקל של תקופת השואה, את אובדנו של רמי ואת זה של ניר. עוד שניה אני נופלת לשלג, ומה שיהיה פשוט יהיה. עוד שניה ואני פורצת בבכי ... עוד שניה ... ואני עומדת והדמעות מציפות את העיניים, ומשהו עולה מבפנים ומחזיק אותי, מאפשר לי לנשום עוד כמה נשימות, להיות עם כל מה שהווה גם כאן, ברגע זה, על אדמת מיידנק, עם צלילי השיר באוויר. עומדת. לא זזה. רק נושמת ומקשיבה, רק מאפשרת לעצמי לחוש את האהבה, את 26 השנים שניר היה איתי, את המהות של האמהות. עומדת, נושמת, ולא זזה עד שהשיר מסתיים ואני רואה את כל הדמעות בעיני חברי לצוות 1.

ממשיכים עם הספר, עם הסיפור של הילדה. עוברים דרך צריף הנעליים. עשרות, אולי מאות, כלובי ברזל עם נעליים, לאורך כל הצריף הארוך. נכנסים עד הסוף כמעט. מירית מראה לנו נעל אדומה, אלגנטית. היא תמיד באה לבקר אותה. חושבת על זו שהנעל הייתה שייכת לה. בחורה עם סגנון, בלי ספק. כל נעל מספרת סיפור. בכל נעל הלך מישהו, תינוק, ילד, נער, מבוגר. כל נעל עברה עם בעליה מסלול. נעליים דהויות, עייפות מעומס השנים שעברו עליהן כאן. נעליים מחכות למשהו שיקרה, למישהו שיבוא לאסוף אותן, ילך איתן שוב. אבל זה כבר לא יקרה. הנעליים כאן מנציחות עולם שלם של אנשים. אנשים שהיו פעם, שחיו פעם, שהושמדו פעם.

ליד מגדל השמירה יש שער קטן. כל שדה היה מוקף גדר חשמלית, עם שני שערים קטנים, שמורים היטב. הילדה מהספר ניכשה עשבים מתחת לגדר התיל. זו הייתה העבודה שלה. ככה היא שרדה. ילדה בת 10 מתחת לגדר תיל חשמלית. כמה מזעזעים יכולים הדברים להיות? כמה תיאור כזה יכול לזעזע יותר מהרבה תיאורים אחרים, הרבה יותר אכזריים. במגדל השמירה ישב אדם, אולי אבא לילדים בעצמו, וראה ילדה קטנה מעשבת מתחת לגדר החשמלית. מה עבר לו בראש, אני לא יכולה שלא לתהות. מתכנסת בתוכי וחושבת על הדרך בה הסתכלו הנאצים על היהודים. בסולם הגזע של היטלר לא היו יהודים. אפילו לא במדרגה הכי נחותה. הם פשוט לא היו שם. אולי כי הוא כבר חשב על רגע אחרי השמדתם, אבל אולי הוא פשוט חשב שאינם שייכים לגזעי בני האדם. הרבה עדויות מדברות על הובלת "מטען", על עיבוד "יחידות" בתיאורי ההשמדה במחנות ההשמדה השונים. מסקנה לוגית הנובעת מכך היא כי אם היהודים אינם בני אדם, אין צורך לנהוג בהם באותן אמות המידה האנושיות, המוסריות, הנהוגות. לכן אפשר לירות סתם ככה, לתקוע כידון בתינוק, לאפשר לילדה בת 10 לנכש עשבים מתחת לגדר החשמלית. לכן גם אין צורך לכבד, לא את חייהם ולא את מותם. הזוי.

במרכז השדה, בין שורות הצריפים, אני רואה עמוד עם פסלי נשרים בראשו, מעל כד קטן. האסירים בנו את הפסל, אולם דאגו להכניס לתוכו אפר אדם. גם אם לא יישאר אף אחד מהם, יהיה מי שימצא יום אחד את הפסל ותכולתו, ויידע מה קרה. הרבה אומץ צריך כדי לעשות את מה שאותם אסירים אלמונים עשו, ממש תחת עינם הפקוחה של הגרמנים. שוב, עולה בתוכי שאלת החרות הפנימית לפעול בכל דרך, גלויה או סמויה, כדי להשאיר את האמת שלך בעולם. סוגייה לא פשוטה, וגם אותה אני מסמנת לי לבחינה עתידית.

ממשיכים בהליכה על הכביש לאזור המשרפות, לאזור הכיפה שמכסה על טונות רבות של אפר אדם. תלמידי בית ספר מישראל עטופים בדגלי המדינה. שומעים את שיריה של עופרה חזה מתוך המכשיר שהם נושאים. "לאורך הים אין גלים יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח" אני שומעת ברקע. "תגיד לי איך עם המוות אתה חי, מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי ..." ממשיך השיר והדמעות מתחילות לטפס למעלה, חונקות קצת את הגרון. קור אימים ואני תוהה לגבי שיקול דעתי. לקחתי למסע את המעיל שניר לקח איתו לפולין. לא זה שהוא שכח אז בבית, אלא הטימברלנד שהוא קנה בדיוטי פרי, כאשר נזכר שיצא לדרך בלי מעיל. גם לא את מעיל מטפסי ההרים שקנינו לו בסקוטלנד. הטימברלנד הכחול עם כתמי צבע ירוק על הכיס. אין לי מושג מה הוא עשה איתו, מאיפה כתמי הצבע, ועכשיו אין את מי לשאול. אז אני מסתובבת עם המעיל הזה, קופאת מקור, אבל מרגישה את ניר מלווה אותי, מחבק אותי, גם לצלילו האחרונים של השיר "תגיד לי איך לעצור את הדמעות, תגיד לי איך ...".

שולחן ניתוחים באזור המשרפות. כאן היו מנתחים את הגופות אשר היה לנאצים חשד שאולי החביאו תכשיט או משהו בתוך גופם, כאן היו שולפים מגופותיהם את שיני הזהב. חלק משוד חסר עכבות של העם היהודי. אני מנסה לעצור את המחשבות הפרטיות, להיות עם הכאב על מי שכאן חיללו את גופו המת, להיות עם הצער על העדר החמלה והיחס האנושי למי שכבר גמרו להרוג אותו, להתעלל בו. מנסה, ולא כל כך מצליחה. משהו משתי החתימות שחתמתי בחיי על הרשאה לניתוח שלאחר המוות עולה בתוכי. תחושת הפחד הקמאי מפגיעה בגופה. ייסורים וחיבוטי נפש לפני 20 שנה, ויד רועדת, לא מחוברת, לפני כמה חודשים. המוות כבר לא מפחיד אותי. לא שלי ולא של אחרים. עצוב, כואב, קורע – זה כן. אבל לא מפחיד. חלק מהחיים בכל מקרה, רק עדיף שיגיע מאוחר יותר, אם כי לא מאוחר מדי.

ביציאה מהמשרפה צוות 1 עוצר לרגע בצד. מירית מקריאה את אחד משיריו של יעקב גלעד, אותם שר יהודה פוליקר בדיסק "אפר ואבק", השיר ממנו נלקח שם הדיסק. הסיפור על האמא שהייתה כאן בילדותה, חזרה לחפש את מה שהיה ואת מי שהייתה הרבה עשורים אחרי. "שם היתה ואינה ילדותך, אישה קטנה" אומרות המילים, והעצב והכאב נוגעים. "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק ... שנים וכלום עוד לא נמחק" הלב שלי כאילו הופך גם הוא לאפר ואבק מעוצמת תחושת המחיצה הכמעט בלתי נסבלת. כאן המילים שתמיד נגעו הופכות עוצמתיות הרבה יותר. המנגינה לא עוזבת את לבי עוד הרבה זמן, ממשיכה לומר את דברה. אז מהו הנצח? אני לא יודעת, אבל גם המחשבה הזו נשארת איתי לזמן רב.

סובבים את הר האפר העצום. אני לא מצליחה לקלוט את משמעות מספרם של אלה ששרידיהם מצויים כאן. נשארת עם החוויה הכואבת, ומפסיקה לנסות להבין משהו. חושבת רק על אמה של הילדה שעם ספרה הלכנו היום. גם להיות עם אובדן של אשה אחת לא קל לי, אבל איכשהו קצת יותר נסבל.

נערכים לטקס על מדרגות המבנה העגול. המדרגות עוד קצת חלקלקות מהקרח, אבל הצוות מסתדר, מקדיש את הטקס הזה לילדים שניספו בשואה. סא"ל מחיל מודיעין שרה גם ביידיש. שירתה חודרת ללב, מעוררת בי געגוע לסבא חיים, לסבתא חנה. כמה התביישתי באידיש שלהם כשהייתי ילדה. אז כולם היו צריכים לדבר עברית. היום יש לי מחברות וקלטות של סבא, עם סיפורים ושירים שכתב על העיירה, ואני לא מבינה דבר. הלוואי ויכולתי להבין, להתחבר שוב לסיפורים של סבא, שלא כל כך עניינו אותי פעם. אחזור לארץ ואדאג לתרגם אותם, אני מבטיחה לעצמי.

כמעט חושך וכולם נעלמים באזור חניית האוטובוסים. עולה לאוטובוס ורואה כמה אנשים עם כוסות שתיה ביד. שמחה פשוטה של אופציה למשקה חם נוסכת בי חמימות. אושרי ואני רצים להספיק לשתות משהו חם לפני המשך הנסיעה, ומצליחים לחלץ כוס קפה וחתיכת עוגה. טעם מדהים יש אפילו לקפה שחור במסע כזה, בקור כזה. "תזכירו לי למה ביקשתי שלג ..." אני לא שוכחת לומר כשאני בקושי מטפסת על מדרגות האוטובוס, גוררת את הגוף הכואב והעייף למעלה, עם יד אחת, בעוד השנייה מנסה לייצב את הקפה.

הסרט "רשימות שינדלר" מוקרן באוטובוס במהלך הנסיעה הארוכה לקרקוב. אני רואה חלק, שוב נתקלת במראות המוכרים מהסרטים של נאצים שיורים באנשים שעומדים מולם. הכאב שוב מתעורר. מתבוננת בו בשלווה מהולה בתמיהה. איך אדם יכול לעמוד מול אדם אחר ולירות בו? אני מבינה שכנראה לעולם לא אבין, נושמת בשלווה את הרגע, ונבלעת לתוך שינה עמוקה. תכונה באוטובוס מעירה אותי ועד שאני קולטת מה קורה סביבי, האוטובוס כבר ריק. מסתכלת על השעון ומבינה שירדו לארוחת ערב. אבל איפה? יורדת מהאוטובוס והכל חשוך מסביב. מגששת את דרכי לכיוון אורות של מה שנראה כבית מלון. מעופפת כולי אני נכנסת ומוצאת מראה הזוי למדי. המקום בו אנו אוכלים כמו אולם חתונות, עם שטיחים ירוקים, צמחייה מפלסטיק, כלי אוכל חד פעמיים מפלסטיק לבן, כמו בכל שאר הארוחות, ואנשים שקועים בעצמם ובשיחה ערה עם חבריהם הקרובים. מחפשת את שולחן המשפחות, ולא מוצאת. טוב שאברי מוצא אותי ולוקח אותי, יחד עם קצת אוכל, לשולחן. אוכלת כי כשיש אוכל אז אוכלים. "ככה זה בפולין" אמרה מירית ממש בהתחלה "כשיש שירותים משתמשים בהם, לא כשצריך". אותו דבר נכון לגבי האוכל ...

נסיעה קצרה, והאוטובוסים נעצרים בקצה של מגרש חנייה חשוך. אני מבקשת עזרה מסיגל, והיא מנחה אותי בעדינות אך בבטחון במעלה דרך חשוכה לגמרי, מוארת בצדדיה עם נרות נשמה קטנים. הולכים בין סמטאות צרות, במעלה רחוב קטן, בלי לדעת לאן. אני עוד אפופת שינה, והולכת כמו בתוך חלום. נכנסים למבנה שלוקח לי זמן להסתגל לראות בו משהו. בית הכנסת החרב אליו נכנסנו נראה גדול ומרשים, בלי גג, בלי ריהוט, לא משופץ ולא משוחזר. בדיוק מה שנשאר בסוף המלחמה. אני מנסה עכשיו להיזכר בשם של העיירה, ולא מצליחה. מניחה שהיא לא היחידה בה ניתן למצוא בית כנסת במצב כזה, בה כבר לא ניתן למצוא יהודים. אני מניחה שהשם לא ממש משנה, אבל אנסה בכל זאת לברר.

מגודל בית הכנסת ניתן להסיק כי הייתה כאן קהילה יהודית גדולה. היום אין כאן אף יהודי. לכאורה "הם" הצליחו. אבל עשרת הדיברות עדיין על הקיר, קטעי תפילה כמו בטיקוצ'ין.

הדרכה קצרה, ואחריה, גם כאן, אנו מנסים להחזיר את הצלילים, את הקולות, לאותם קירות שלא שמעו שירה יהודית במשך כמה עשורים. שירה אדירה פורצת, החצוצרה מצטרפת. שירי ישראל ושירים יהודיים, אליהם מתחברים כמה אנשים בריקוד סוער של ביחד כזה. מתבוננת בקצינים ובקצינות המקיפים אותי, אנשי צבא ההגנה לישראל. משהו זז בתוכי, ותחושה של "ביחד" מקיפה אותי, ופעם ראשונה אני שרה את ירושלים של זהב ואת התקווה בלי להיזכר אף לרגע קט כי אני מזייפת. הרגשתי נוכחות מלאה ברגע, בלי מחשבות ציניות על ביום או משמעות, בלי לחשוב ובלי לנתח דבר. פשוט הייתי שם, עם כולם, מחוברת לעצמי ומחוברת לרגע קסום.

התמלאתי גאווה ותחושה של עוצמה, עוצמת החיים!

ממשיכים לקרקוב, עם סרט בזמן הנסיעה. אני שוב נרדמת וישנה שינה עמוקה וערבה בתוך הכל, מנותקת מהכל. מתעוררת כשמגיעים למלון. מפתחות החדרים מועברים לנע"תים של ניר, שעוברים באוטובוס וקוראים בשמות אנשי הצוות. אחד הליצנים צועק "משה שטרן" וכולם נקרעים מצחוק, מובכים מהצחוק.

עוצרת לסיגריה בבר הקטן של המלון המוכר לי מהנסיעה הקודמת. קונה קפה הפוך ב 10 זלוטי. סוף סוף הוצאתי קצת כסף, סוף סוף קפה סביר. יחד עם כולם אני מגורשת לחדר ללא עישון כדי לאפשר לאבטחה כמה שעות שינה. עוד אתגר של ציות לסמכות ...

אחרי מקלחת חמה וארוכה אני מרגישה כמו חדשה, טעונה באנרגיה טובה ומנחמת. אני צונחת למיטה, למרות כל שעות השינה במהלך הנסיעה, עם מחשבה על הסיגריה האחרונה של היום, שכבר אי אפשר לרדת לעשן.

במיטה אני יושבת עם המחברת ורושמת הערות על היום שהיה. הבוקר נראה רחוק מאד, כאילו היה לפני שבוע ... אני רושמת חוויות ותזכורות, ויודעת שחלק מהכתיבה זו בריחה מהשינה שאולי תביא איתה שוב תמונות של אנשים יורים באנשים. טוב שאני לא זוכרת חלומות ...

רגע לפני השינה אני שמה לב שהחדר מוצף באור. קמה לכבות את האורות ומרגישה את כל הגוף צורח מכאב. כל תא כואב, וכל איבר צורח וצווח מכאב, רוצים לנוח, רוצים לישון ולא לקום.

מוצאת את עצמי ממשיכה לכתוב, רוצה להעביר כמה "טיפים" לקצינים, לעולם, ולא ממש מבינה למה זה צריך להיות עכשיו, אבל רושמת: "תכיר את עצמך קודם, ומכאן תכיר את העולם". טוב, את זה כבר אמר פעם הרב קוק, אם כי אני לא זוכרת עכשיו את המילים המדוייקות.

"אף פעם אל תגיד 'כזה אני'". האמירה הזו סוגרת, מקשיחה את מי שאני. נסיון לנחש מתוך מי שאני חושבת שאני איך הייתי מתנהגת בסיטואציה לא מוכרת, נדון לכשלון. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת. נוכחות בהווה, מול תנאים מתהווים ומשתנים כל הזמן, מתוך הכרה בגמישות הפנימית שלי, מתוך החירות לחיות חיים חסרי קביעות והגדרות על מי ומה אני – תאפשר לי לפעול מתוך החיבור לעצמי, לאמת הפנימית שלי, ובהתאם לנסיבות.

הדבר האחרון שעלה בראשי ממש לפני שצנחה לי העט מהיד היה "אל תחכו למחר כדי לומר שאתם אוהבים". ברור שזה ברור, אבל הפעם זה היה עוצמתי מבפנים, לא מהראש. אחרי סיפורי השואה, תיאורי הרגע שלפתע מפריד אהובים, מפריד הורה מילדו, מפריד בשנייה בין החיים למוות, מעורר אצלי את החשיבות של לחיות את הרגע, ובכל רגע לומר למי שאני אוהבת שאני אוהבת, לומר למי שחשוב לי שהוא חשוב לי.

אף פעם לא אדע אם יהיה זמן להיפרד ...

אף פעם לא נדע אם נספיק להיפרד. אז פשוט נגיד שאנחנו אוהבים, נגיד שאנחנו מעריכשים, נגיד שאכפת לנו. נחבק ונתמוך כאילו אין מחר. נהיה שם בלי להעריך מחיר אפשרי. המחיר של להצטער אחרי, להתחרט על שלא אמרתי, הרבה יותר גבוה, אפילו מדחייה.

נושמת עמוק בתוך הדור החדש של השמיכות שהפעם נמצאות גם במלון המוכר בקרקוב, וצונחת לשינה עמוקה ושלווה, אם כי קצרה למדי.

 מעבר ליומו הרביעי של המסע
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים