אתר מסעות בחיים | אילה כץ
עברית  |  English  |  
העגורים - הנצחה יוצאת דופן  |  חמישה ימים בפולין עם עדים במדים  |  מכתב לרמי, יום הזיכרון 2017  |  
 
מוזמנים לשתף :)
FacebookTwitter



פולין, היום הראשון  

Back
דף הבית >> חמישה ימים בפולין עם עדים במדים >> פולין, היום הראשון
7 במרץ 2010, יום ראשון

מרץ 2010. מעט שלג נערם בצידי הדרכים של וארשה, מכסה עדיין חלקים נרחבים של בית הקברות היהודי בעיר. את המצבות המספרות על חיים עשירים ומלאים שפעם נרקמו כאן ואת קברי האחים של מתי גטו וארשה, אנחנו עוד לא רואים. עוצרים בכניסה לבית העלמין לטקס הראשון של משלחת "עדים במדים", משלחת קכ"ו, על אדמת פולין. תלמידי בית ספר מישראל, במסע שלהם בפולין, יוצאים מבית הקברות ונשארים להשתתף בטקס הצה"לי. מפקד המשלחת מזמין את בתו ושני מפקדים נוספים עם הדור הבא הפרטי שלהם לעמוד עימו. המשכיות. הכי פשוט שיש.

בזריחה צפיתי מחלון חדרי בקומה ה 21 של המלון. זריחה כמו זריחה בכל עיר גדולה אחרת, מספר לי הנוף ההולך ומתגלה לאיטו ככל שעולה השמש. פיסת נהר מוצפת באור השמש העולה, מנצנצת למרחוק. מלמעלה הכל שקט ופסטוראלי, כאילו מעולם לא הייתה כאן מלחמה. אני לבד בחדר, עם עצמי ועם מחשבותי, תחושותי וזכרונותי. התארחנו במלון הזה כשבאנו למצעד החיים בשנת 2005. הנוכחות של גילי לידי באותו מסע ראשון לפולין הייתה משמעותית, הקלה במשהו על ההתמודדות עם מה שעלה. עכשיו הוא בארץ ואני כאן. קולו בטלפון מנחם ומרגיע. מחזיר לי לרגע גם את תחושת הראשוניות של המסע ההוא, לפני חמש שנים. גם את החופש האישי שהיה אז. ירדנו בלילה והלכנו לבית קפה באחד מרחובות העיר. מטיילים יד ביד בעיר זרה, מתיישבים בבית קפה מוכר, כמו בכל מקום אחר בעולם. הפעם אי אפשר לצאת מהחדר, להסתובב ברחובות העיר. אפילו לרדת לסיגריה אסור לנו, ואני מבינה שאחד האתגרים האישיים שלי במסע הזה הוא להתמודד עם המשמעת הצבאית, עם הלו"ז המטורף, עם פיפי בפקודה. הרגלים אחרים ממלאים את ימיי, אף אחד לא מכתיב לי לו"ז בדרך כלל, ועכשיו אני נזרקת ברגע לתרבות אחרת, לסביבה עם מנהגים וכללים שונים ומשונים בעיני האזרחיות. בוחנת את מערכת היחסים שלי עם סמכות, כמו אז, בלסלי, כאשר פתאום הבנתי גם כמה חיבורים אחרים, כמה יכולותי להתמודד עם סמכות של אחר משפיעה על יכולתי שלי להיות הסמכות במקומות בהם אני נדרשת להיות הסמכות. לא פשוט הקטע הזה לאחר שהוא עולה למודעות. אני מחייכת כאשר זכרון הקונפליקט הפנימי שלי עולה. מחד, כמיהה לסמכות מנחה, מכוונת. שיהיה שם מישהו שיכול לומר מה נכון, מה ראוי, מה לעשות בזמן מצוקה. מאידך הצורך העצום בחופש אישי, החופש להיות הסמכות, קודם כל של עצמי. לקבל מבפנים את התשובות לשאלות שאין עליהן תשובות פשוטות.

מכינה לעצמי כוס קפה בחדר ללא עישון, מכינה שקט ומרחב פנימי שיוכל להכיל את השבוע העומד בפני, שבוע שרב בו הלא ידוע על הידוע. אמנם הייתי כאן, מכירה את העיר, את המסלול כולו, אבל עכשיו אני לבד ולא עם גילי, עכשיו אני אחרי שאדם כיוון אקדח לליבו של בני ורצח אותו, עכשיו אני עם מסגרת צבאית לא מוכרת ומן הסתם עומדת בפני חוויות שונות מאז. לא פשוט לחזור למקומות מוכרים במצב רגשי שונה, לא פשוט להיות בפולין אחרי לסלי, אחרי ניר. הכל בפנים פתוח יותר, רגיש יותר, עסוק יותר בכאב ובאובדן, בחיים ובמשמעותם, בנסיון, נואש אולי, למצוא את מהות החיים בתוך הכאב שאין לו גבולות. במקביל יש גם תחושה פנימית של שקט ובטחון, בוטחת בעצמי שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה בדרך.

בטיסה היה רגע שהרגשתי את ניר איתי, כאילו בא לומר לי שהכל בסדר, שהכל איך שצריך שיהיה, שחשוב שאשמור על עצמי בכל רגע – בתוך הרגע. שולחת מבט לספר שהבאתי, מנסה להיזכר בכמה משפטים, אבל הראש ריק. נושמת בשקט לבטן, ללב, מרגישה התרחבות פנימית ובטחון שיכול להכיל את מה שיעלה. תודה, ילד שלי, על הכל. אוהבת אותך בכל מקום על פני כדור הארץ.

לפני הנסיעה ניסיתי להבין למה אמרתי "כן" מיידי ובלי שום מחשבה כאשר דניאל, קצינת הנפגעים, שאלה אותי אם אני רוצה לצאת עם משלחת "עדים במדים" למסע בפולין. התשובה הפשוטה היא כי מאז שראיתי את הזר של אחת המשלחות ביער לופוחובה, לפני 5 שנים, ידעתי שיום אחד אצא עם אחת המשלחות של הצבא. העמקה אל מעבר לתשובה הזו הביאה אותי למחשבה שכהרגלי, מתוך האקסטרים אלמד משהו על עצמי, אגלה את המהות העמוקה של החיים, של עוצמת החיים. שאיפה לחוות את המקום בו מתוך חורבות החיים עולים חיים חדשים, עולה הבנייה, היצירה, התקומה. אולי אמצא את המקום ממנו נובע מעיין האופטימיות המפכה בי רוב הזמן. תחושה פנימית שמתוך מקומות אפלים וכואבים, אולי מתוך האומץ להיות איתם, לחצות אותם, צץ משהו חדש. מתוך החורבן נבט משהו, הפריח משהו חדש.

איך אפשר להמשיך ולחיות אחרי אובדן כל כך נורא, שאלתי את עצמי לא פעם. גם לגבי עצמי אבל עוד יותר מכך לגבי אנשים ששרדו את השואה. הם איבדו שם לא רק בני משפחה אהובים, אלא גם את עצמם, את מי שהיו לפני, את מעט הרכוש, הבטחון, הכבוד האנושי, האמון בבני אדם. לעתים איבדו גם את ערכיהם הבסיסיים, או לפחות הישעו אותם למשך שנות המלחמה. ואחרי שאיבדו הכל, חלקם חזרו לחיות. לחיות במלוא מובן המילה, לא רק לחיות פיזית, לשרוד את החיים.

מנסה לחוות את מה שנשאר שם בפנים אחרי החורבן האישי, הקהילתי, הלאומי. מה יש שם בתוך האדם ששרד את הכל והצליח ליצור משהו חדש. משהו עמוק ומהותי חייב היה להישאר שם, בתוך כל אחד ששרד והמשיך לחיות. משהו שיכול היה לקום, לנער את האפר, להכיל את הכאב, ולהתחיל מחדש ליצור, לאהוב, לתת ולהמשיך לתת אמון באנשים, בטבע, ביקום, באלוהים. איך? אולי איך זו לא השאלה הנכונה. גם לא "למה". אולי אפילו לא "איפה מוצאים את הכוחות ...". מהרהרת בשאלה מהי המשמעות העמוקה של "לחיות", ונעצרת.

קשה לי למצוא שאלה נכונה עכשיו. מרגישה שאזור השאלות במוחי ריק לגמרי. הכל שאלה אחת גדולה בלי מילים. בלי ציפייה לתשובות. בלי משהו שהוא מעבר לרגע הזה, לישיבה עם כוס הקפה המתקררת בוארשה. לפתע אני קולטת שאי אפשר להבין את החיים דרך המחשבות, דרך הראש. אוקיינוס שלם נמצא מעבר למחשבות, מעבר למילים. אולי את האוקיינוס הזה יש לחוות, לא לחשוב. להתמסר לשהות בתוכו בלי לנתח ממה הוא מורכב, איפה הוא נמצא, לאן הוא מוביל. פשוט להיות. צחוקי מהדהד בחדר הריק. אפילו הצורך הרגעי בסיגריה בשעה שאסור לי לרדת הופך להיות אתגר נוסף, מבחן קטן נוסף בדרך. מסמנת את הרגע הזה לבחינה של מה קורה בתוכי כרגע, מה התאווה הזו לסיגריה מניעה בפנים. המאבק בין מה שבא לי למה שמותר לי, למה שנכון לעשות, מעורר התנגדות, מעורר כניעה פנימית למציאות, לסיפור. גם כאן אני שואלת את עצמי מה הסיפור שמעבר לסיפור, קטן ככל שיהיה. ומפסיקה לשאול, מפסיקה לחשוב, מתמסרת למיטה ולשמיכה הנעימה ועוצמת את העיניים לשעה קלה.

השמש כבר גבוהה יותר בשמיים, העיר נראית בבירור רב יותר מבעד לחלון. הנהר הוא כבר לא רק השתקפות של השמש הזוהרת בתוכו, אלא מים כחולים, עם גשר גדול החוצה אותו. גושי בניינים עצומים, מלבניים, אפורים ומשעממים נגלים ברחבי העיר. אולי מזכרת משנות השלטון הקומוניסטי, אולי לא.חלקם נראים בנייני מגורים, אחרים מאכלסים משרדים. כמה מהם מזכירים במשהו את בנייני תל אביב שנבנו אי שם בשנות החמישים או הששים. משעממים אך פונקציונאלים.

סיבוב קטן לסיגריה בפתח המלון מבהיר לי שהשמש מטעה. קור אימים בתוך הג'ינס חודר לכל תא שכוח בגופי, מעורר צמרמורת קור לא מוכרת ומזכיר לי את כל הציוד הטרמי שכדאי ללבוש לפני התחלת היום. מפונקת, אני חושבת לעצמי. איך "הם" חיו בקור הזה, ואף בקור יותר עז ממנו, רק עם כותונת לגופם, ואני מעיזה לחשוב על עצמי ...

בחדר אני מכינה לעצמי כוס תה ציילוני חם ומהביל, לחמם מעט את התאים שעוד צורחים מבפנים שקר להם. לוגמת את התה החם, שורפת את הלשון, ומהרהרת באתגרים הפיזיים והנפשיים הצפויים לי בימים הקרובים. מבינה מהר מאד כמה חשוב לתת בתוכי מקום ללא נודע, למה שיהיה, בלי לתכנן דבר. קולטת שוב שהדרך היא הדרך. מן הסתם כל רגע יביא איתו משהו אחר, לא דומה למה שהיה, למה שיהיה. נשמע שחוק, אבל כל רגע הוא ההווה, הוא ההוויה והוא ההוויה בתוך עצמו. וברגע הזה ממלאת אותי תחושה של בדידות, ממלאים אותי געגועים למי שהשארתי בארץ. ממלאים אותי געגועים לעצמי במקום אחר, בזמן אחר. רוצה את גילי כאן איתי, את הנוכחות המנחמת שלו, היד החמה והאוהבת, החיבוק והיכולת לחלוק את מה שהווה. ממלאים אותי געגועים למי שכבר לא איתי בעולם הזה, לאהבה שהייתה אז, לאהבה אליהם שקיימת היום בדרך שונה. כמעט באופן אוטומטי עולות המחשבות על המוות ועל מה שהווה אחריו. כבר הרבה שנים אני מחפשת את התשובה לשאלה "מה קורה לנו אחרי המוות הפיזי?". מחפשת תשובות בספרים, בשיחות עם חברות, בהתבוננות פנימה, ולא מוצאת תשובות. לכאורה מצאתי כבר הרבה הוכחות לנשמה הנשארת אחרי המוות הפיזי, למסע שהנשמה ממשיכה בו אחרי הפרידה מהגוף. אולי הנשמה ממשיכה קדימה במסע ללא זמן ומרחב, אולי לא.

בינתיים אני כמו הטלפון הנייד שלי בתחילת המסע, בלי קליטה. אולי אני מתאמצת יותר מדי לקלוט, להבין, לנתח, לחשוב. כרגע נכון לי להרפות, לשנן את המנטרה של ביון: No memory, no desire ולהרפות עוד קצת. כרגע נכון לי להתחבר למקום שלא מתאמץ, שלא חופר ומחפש מחשבות חדשות, שמצליח לנוח בתוך החוויה, בתוך אי הידיעה, בתוך אי הוודאות. פשוט לנוח, גם בלי הבנה וידיעה.

פעם ראשונה טקס מוקף בשלג לבן המונח בשקט בין המצבות, עוטף את השבילים הנקיים, מרגש מעצם נוכחותו. אני משתדלת להיכנס למבנה השלשות החיצוני, להרגיש מחוברת מבפנים, לעצמי ולמה שמתרחש סביבי, בו זמנית.

אחרי הטקס, אחרי הפעם הראשונה של "התקווה" על אדמת פולין יחד עם 150 קציני צה"ל על מדים, אנחנו נעים בצוותים ברחבי בית העלמין. העין קולטת גדר משובצת בשברי מצבות. הלב נחמץ. מבוססים בשלג לקברים של אנשים שפעם חיו חיים מלאים, אולי מאושרים, אולי פחות. אנשים שהיו להם הורים, חברים, ילדים. אנשים שחיו כאן בקהילה היהודית, אנשים שחלמו ובנו. כל מצבה מספרת חיים, מספרת מוות. כל מצבה מספרת סיפור, ואצלי שוב עולה המחשבה על הסיפור שמאחורי הסיפור. מה יש בחיים שלי שהוא לא הסיפור? מהו הגרעין הזה של החיים שמפעם מבפנים ומצית התרגשות למראה השלג הלבן בתוך בית העלמין של וארשה? מירית מלמדת אותנו להתבונן, להסיק מסקנות מהמעט שעינינו רואות בכל מצבה. לחבר את הפרטים לסיפור הגדול, להקשר, לזמן בו אותו אדם חי ונפטר. הולכת עם הקבוצה, עם הצוות שלי, עוד לא ממש מתחברת, עוד לא מכירה. נושמת לבדידות שבתוך הקבוצה, חוויה לא זרה לי, לא הכי נעימה, אבל עכשיו זה בסדר, מאפשר לי להיות לגמרי עם עצמי, להתחפר בתחושות הקור החיצוני וההקשבה פנימה. מתבוננת במצבות, מקשיבה לסיפורים וחושבת כמה גם המצבות משמשות לסוג של פוליטיקה, של משחק כוח, של אמירה ציבורית.

יותר מדי ברצינות אנחנו מתייחסים למוות, עולה בי המחשבה, ופחות מדי ברצינות לחיים. אנחנו כחברה מייחסים המון חשיבות לכבוד המת, אבל הרבה פחות לכבוד החי ...

בעומדנו ליד קברי האחים העצומים של מתי גטו וארשה אני קולטת את כאבה של מירית על כבודם של המתים. "עירומים הם הושלכו לרחוב, כי הבגד הדל שלבשו במותם יכול היה לחמם מישהו חי", היא מספרת, וממשיכה ומתארת איך הושלכו לבורות, איך כוסו בשכבה דקה של אדמה כדי שיהיה מקום לאחרים. סוקרת בעיני את האבנים המקיפות את קבר האחים בעיגול גדול, מגלה עוד קבוצות מהמשלחת מעברו השני של המשטח הלבן הבוהק באור של שמש חיוורת. התרגשות של נוכחות, של גאווה לאומית עולה בי מתוך ההתבוננות. "אנחנו כאן" מכות בי מילות השיר. נזכרת בסיפורים של גילי וקובי על משלחת צה"ל בהאיטי, על השופל שערם גופות אחרי רעידת האדמה והשליך למשאיות שפרקו את מטענן בבורות ענק, בקברי אחים עצומים. בטלוויזיה הראו גם משפחות שקברו את יקיריהם בבתי קברות רגילים, שנתנו להם כבוד אחרון גם בתוך הכיאוס שאחרי ההרס, שבתוך ההרס.

אז אם אין כלום אחרי המוות, מה זה משנה? אם הכל נגמר ברגע המוות, מה זה משנה מה יעשו עם הגופה? מה משרת אותנו, החיים, מתן הכבוד למתים? אם הכל יגמר באמת, יכולים לעשות עם גופתי כל דבר ... אני כבר לא אדע. אם, לעומת זאת, תישאר נשמתי ותעלה למעלה, תמשיך בדרכה ביקום המופלא, אפשר להניח שהיא לא תשאר עם הצמדות לחומר, לגוף שהיה לה בסיבוב הזה. משהו בהיצמדות לחומר במקום הכי קיצוני, הצמדות לגופת המת, מקצין את ההצמדות שלנו לחומר בכל מקום וזמן אחר. בזיכרוני צצות שתי החתימות שחתמתי על הרשאות לניתוח לאחר המוות, של רמי ושל ניר. בגיל 29 עברתי שעות של ייסורים עם החתימה הזו. כל בדל מחשבה על מה שבכלל יש שם בארון, על הפחד שיפגעו בו, שיציקו לו – העיק והעיר פחדים קמאים ומחשבות די מוזרות. עם ניר כבר לא היססתי. היד רעדה, אבל חתמתי ... אולי משהו במשמעות של החומר השתנה בתוכי, אולי נשמתו הייתה לידי, תמכה והשרתה בהירות בתוך הכאוס.

ושוב חוזר המקום של הקיצון, של התנאים הקיצוניים שמכתיבים, מעצם קיומם, התנהלות אחרת. במצבי קיצון משהו משתנה, משהו חייב להשתנות כדי שנוכל להמשיך. בתנאים רגילים עלינו לשמור על כבוד המת, אבל בתנאי קיצון, חשובים יותר החיים. חשוב יותר, בעיני, לאפשר למי שחי עוד קצת אוכל, עוד בגד, עוד כמה רגעים של חסד וחמלה, גם אם הם על חשבון כבודו של המת.

בארץ אני לא הולכת לבתי עלמין, לא מאז השלושים על ניר. לא מסוגלת להכיל את הכאב, את המחשבות המתרוצצות על החיים ועל המוות. כאן זה בסדר. גם התפאורה כאן אחרת עכשיו. עולם באפור לבן, עם מעט צבע. קל יותר, אולי, ללא מודע שלי להתבונן בשחור לבן ... [רמז: NLP]

ביציאה מבית העלמין אנחנו מחכים לאישור האבטחה לצאת. עולים על האוטובוסים ונוסעים לכיוון הגטו הקטן. מסיירים באזור אשר נבנה מחדש אחרי המלחמה ההיא, מוקפים בריחות בישול העולים מהבתים המקיפים את החצר הקטנה. ניגשים לשריד האחרון מחומת הגטו, חומה שהיהודים בנו בתקווה שתגן עליהם, והפכה לחומת כלאם. ממשיכים לאזור אחר בגטו הגדול, אזור שנשאר כמו שהיה, בנוי לבנים אדומות, דרמטיות בעיני. תערוכה של תמונות האנשים שחיו כאן פעם מוצגות בענק על הקירות, מזכירות את החיים והתרבות העשירה שפעם שקקה כאן חיים. הכניסה לאחת החצרות הבודדות שנשארו בדיוק כמו שהיו אז מלווה באפרוריות מתגברת. הכניסה חשוכה, כמו בתוך מנהרת הזמן, אנחנו עוברים לתקופה אחרת. מקשיבים למירית, המציינת כי הדיירים שהיום גרים כאן לא אוהבים שנכנסים להם לחצר. "אתם מבינים, כשאתם כאן ומסתכלים סביב, כי לא היה להם לאן לברוח. ברגע שנכנסו הנאצים והוציאו את כולם, לא היה לאן להימלט ...". אני רואה את הציפור השחורה על חלון בקומה השלישית, את וילונות התחרה הלבנים על כמה חלונות. כמה פולני, אני מחייכת בתוכי. קצינים דוממים מול האמירה הזו, עדיין, במחצית היום הראשון בפולין, בטוחים שאפשר היה להתנגד, שאפשר היה להתמרד ולא להיכנע לצורר.

המועקה בתוכי מתפוגגת מעט כשאנחנו יוצאים לשטח אחר, פתוח יותר, ונעצרים ליד כנסיה שעמדה בתחומי הגטו. כן, גם אל המומרים התייחסו כמו אל יהודים, ולכן היו כמה כנסיות ברחבי הגטו. אני מתאפקת לא לפרוץ בצחוק אל מול רצינותו של רב המשלחת המצטלם ליד פסל האפיפיור והנרות הדולקים לידו. שלג קל מתחיל לרדת. הילדה הקטנה בתוכי מפסיקה להקשיב להדרכה ונהנית מחוויה ראשונית, טהורה כל כך, של שלג לבן וקל הנוחת על המעילים הצבאיים, על כובעי הפליז השחורים שלנו. נעימות מתפשטת בתוכי גם בתוך ההקשר של הגטו, הסיפורים על מה שהיה ואבד, ועל הדרך האיומה בה אבד. מתבוננת משתאה בשלג, בטבע שמראה לי הפעם מכיוון אחר כי יופי אפשר למצוא בכל מקום.

כמו בכל יום אחר במהלך המסע אני עולה לאוטובוס עם האמירה "תזכירו לי למה רציתי שלג ..." מלווה באנחה, בניעור השלג ובנסיון להכניס לתוכי מעט מהחמימות של האוטובוס המחומם. ביום האחרון כבר ידעתי למה רציתי שלג, כבר הבנתי מה למדתי מהחוויה הכל כך שונה חיצונית מזו של 2005, מפולין באביב.

ככר השילוחים נראית היום כמו כל רחוב אחר בעיר הזו. אנדרטה של קירות לבנים עם פס שחור מצהירה בשקט קפוא על מה שפעם היה. החומה שפעם חצתה את הכביש כבר לא קיימת, רק פס על הבניין שהיה פעם בניין הגסטפו רומז על מה שהיה. בשביל ככר לחם ומעט ריבה עזבו היהודים את בתיהם בגטו, את חיי הרעב וחוסר התקווה ובאו לכאן. קצת לחם ואולי גם קצת תקווה הביאו אותם לקבל החלטה ששינתה את חייהם לנצח, שתרמה לסיום מהיר של חייהם, סיום לא ממש מתוכנן, בדרך כלל בטרבלינקה.

לאורך כל היום אנו עוסקים בנושא קבלת ההחלטות. אחת התימות המרכזיות של היום היא קבלת החלטות בתנאי קיצון, בתנאי חוסר וודאות, בתנאים בהם לא נותר דבר וודאי, לא נותר דבר אדר אפשר להתייחס אליו כמובן מאליו. בתנאים כאלה מהרהר ומערער כל אחד גם על ערכיו, מוסריותו, מחפש צדק ואמת אשר כבר אינם ערכים מוחלטים וברורים כמו שהיה לפני המלחמה.

משהו בתוכי מרחיב את הנושא, הולך למקומות היומיומיים. הרי גם בחיים שלנו, הרגילים, אין ודאות, אין בטחון. כל הזמן אנחנו מקבלים החלטות, כאילו על בסיס ראציונאלי, כאילו על בסיס מה שידוע, אך למעשה אין לנו מושג מה יקרה עוד דקה, עוד שעה, עוד יום. אנחנו חיים ומתעלמים מהאקראיות, חיים ומתעלמים מכל מה שלא ידוע. כל הזמן קורים דברים ברקע, שאין לנו מושג שהם בכלל קורים, והשפעתם עלינו עצומה. אנחנו יוצאים לנסיעה ולא חושבים שמשהו יכול לקרות לנו. זה קורה אצל מישהו אחר, לא אצלנו. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה בטוח ומה מסוכן. בתוך השלג אני נזכרת בעצמי, לא כל כך מזמן, כשאמרתי לניר שעדיף לא לנסוע למצעד הגאווה בירושלים. "שם מסוכן" אמרתי לו, בטוחה בעצמי. "בתל אביב זה בסדר" המשכתי ... והסוף ידוע. מיליון החלטות קטנות כאלה, שכל אחת נבחנת אחר כך במבחן התוצאה. כמה הוא לא רלוונטי ... אילו ידעו היהודים כאן בוארשה מה צפוי להם, האם היו מוותרים על כיכר הלחם? אני לא יודעת. אנחנו מכירים את התמונה הרחבה, יודעים מה קרה בחדרי החדרים של ישיבות צמרת השלטון הנאצי. הם לא ידעו. הם חיו מיום ליום, חיפשו את ככר הלחם הבאה. לא הרבה יותר. אנחנו, בחוצפתנו כי רבה, מעיזים לשפוט אנשים שלא היה להם מושג מה קורה סביבם, מה מתבשל עבורם במקומות אחרים, על ידי אנשים שכלל לא ראו בהם בני אדם. חלקנו גם מתיימרים לחשוב שאנחנו היינו נוהגים אחרת. האמנם?

מכאן צעדנו לאורך "מסלול הגבורה" עד אנדרטת רפפורט, שם התקיים הטקס הצבאי המלא הראשון שלנו. מסלול הגבורה, מסלול הזיכרון. התחלת המסלול מביאה להכרה אנשי רוח. רב שנהג להתיר את מה שבדרך כלל אסור, כי מצוות קיום החיים בזמנים כאלה היא מעל לכל, גם מעל האיסור לאכול בשרו של סוס, אם זכית והגיע לידך נתח כזה. גם נשים מונצחות לאורך המסלול. הראשונה הייתה קשרית, אשר הקריבה את עצמה למען האחרים. תערובת של אנשי ספר, אנשי רוח, לוחמים ולוחמות הנותנים פנים ושמות למושג המעורפל "גבורה". עם מושג הגבורה התחלנו להתמודד בימי ההכנה ב"יד ושם" בירושלים. התמודדנו עם הדיכוטומיה שהייתה נהוגה פעם. מי שנלחם הוא גיבור. מי שנכנע – הלך כצאן לטבח. התבוננו באנדרטאות ביער הסובב את יד ושם בירושלים, מבינים כי ההתייחסות למושג השתנתה עם השנים, עם השתנות ההתייחסות לנסיבות שהיו בימי המלחמה. כאן, בתוך הקור המקפיא שגם פאר הטכנולוגיה הטרמית לא מצליח להפיג, הדיכוטומיה נמוגה, המציאות הקשה מתחברת לתיאוריה ומרככת אותה. השאלה אם כולם היו גיבורים או לא, אם רק מי שנלחם היה גיבור, מקבלת פנים ושמות של אנשים שהיו צריכים לקבל החלטות קשות בשניות, במצבים כמעט בלתי אפשריים. במסלול הגבורה אני הולכת ובתרמילי הילדה הקטנה, מרים, עליה שמענו בככר השילוחים. ילדה בת שנתיים שאביה נשא אותה בתרמילו, והחלטה של שניה הניח את התרמיל בפינת רחוב אחרי שצפה בנאצים מחוררים בקידונים תרמילים של אחרים. אחרי שאשתו התעשתה והבינה שאם לא יניח את התרמיל בצד, הבת תמות ביסורים בעוד דקות ספורות. "תניח את התרמיל בצד" היא אמרה לו, והוא היסס לרגע, אך ביצע. הניח את התרמיל ומעולם לא ידע מה עלה בגורלה של בתו, מעולם לא ידע איך מתה ומתי. השאיר תרמיל עם תינוקת, והציל את עצמו ואת אשתו. הציל? לכמה זמן? לעוד כמה ימים של חיים? לעוד כמה שנים של חיים? אני נושאת עימי בתרמיל ובלב את ייסורי התופת של הורים שהשאירו ילדים בכל מיני מקומות הזויים, שקיוו להינצל, שקיוו שילדיהם יינצלו. אני נושאת עימי בתרמיל את ייסוריהם שלאחר המלחמה, הייסורים של אלה שנותרו בחיים כנגד כל הסיכויים. אני נושאת עימי בתרמיל את הייסורים של אותם אנשים שקיבלו החלטה בלי לדעת לאן הם מובלים, בלי לדעת מה המשמעות של החחלטה, והתרמיל נהיה כבר מרגע לרגע. רגשות האשמה והחרטה. קשה לשאת אותם, קשה להשתחרר מהם, גם אם כל אחד בטוח שעשה את הטוב ביותר שיכול היה לעשות באותו רגע נתון.

אני תוהה איך כל זה משתלב בערכי הגבורה עליהם גדלתי, ולא ממש מוצאת קשר בין מציאות קיצונית או מציאות יומיומית לעמידה איתנה מול מה שקורה. מוצאת בתוכי חמלה לכולם, לכולנו, כי זה אנושי לנסות לייצר סדר בעולם הכאוטי והסובייקטיבי, בו רב הנסתר על הנגלה, כדי לחיות. אנחנו מנסים ליצור סדר הגיוני בעולם, לייצר תחושת בטחון ולהקטין את מימדי אי הוודאות בחיים, פשוט כדי לחיות, לתפקד, להתקדם. אחרת, כנראה, אפשר רק להישאר מתחת לפוך, למי שיש בכלל פוך ...

שתי קבוצות עיקריות פעלו במרד גטו וארשה. רק אחת נשארה בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אנחנו עומדים ליד האנדרטה לבונקר הפיקוד של מרדכי אנילביץ'. כפה עגולה עם פסל מעל. חושך יורד על העיר, הקור מתעצם, והזרקורים מאירים את האנדרטה. שלג קל מתחיל לרדת, מפתיע אותי ברכותו, באיטיות שלו. אני מקשיבה למירית המספרת את סיפורי המרד, מתבוננת בשלג היורד, ומתחפרת לרגע בתוכי, מנסה להבחין במה שעולה, במה שקורה לי בפנים. מגלה לפתע ילדה קטנה שרוצה לעצור לרגע את הכל וליהנות מהשלג היורד, להתרגש ממראה הפתיתים הקטנים המכסים אותנו, מנצנצים כאילו היו יהלומים קטנים בעוברם באור הזרקורים. אני מרשה לעצמי להתנתק ממה שקורה סביבי, לרגע מפסיקה להקשיב, שוכחת איפה אני נמצאת ולמה, ומתמסרת לאושר פשוט של התבוננות ביופי המופלא של הטבע, בשלג שמכסה אותנו ואת השבילים. תחושה של אצילות הטבע מפעפעת בתוכי. היופי שלא ניתן לתיאור במילים, התחושה הפנימית של התפעמות מול פתיתים קטנים, לבנים, רכים. מרגישה כמו ילדה קטנה, מסתכל על האנשים סביבי, רובם נועצים את מבטיהם במירית, נשארים רציניים ודמומים מול היסטוריה לא קלה, מול הקרבה ראויה לציון ולזכרון של אנשי תנועות הנוער, של אנשי גטו ווארשה. פתיתים קטנים, לבנים, זוהרים, כמו פתיתים של חסד נופלים על האתר, עלינו. פתיתים חגיגיים שמזכירים לי כמה נכון לפעמים להיות נוכחת ברגע, כמו שהוא, בלי לשפוט את השמחה על השלג שיורד באמצע וארשה, באמצע ההדרכה, באמצע הרגשות אשר בו זמנית מתפעמים מאומץ ליבם של החיים, של הלוחמים ומצטערים צער רב על אובדנם של רבים מספור.

הרבה שיחות יש בצוות על ערכים. שליחות ואחריות, גבורה, קבלת החלטות, פיקוד, מוסריות, אנושיות. הרבה שיחות שמחד מעוררות בי התפעמות, התרגשות מהרף הגבוה שקצינים אלה מעמידים לעצמם, לחייליהם בארץ. יש בתוכי קצת עצב על הנגיעה המעטה בחוויה, ברגש. השיחות על מה צריך היה לעשות, מה נכון היה לעשות, מה היה קורה אילו ... מזכירות לי את עצמי של טרום לסלי. היום אני מוצפת בתחושות ורגשות, פחות מייחסת חשיבות אישית לדעות. אולי הלכתי רחוק מדי, פנימה מדי. לא יודעת. חשה צורך להתחבר יותר לרגשות הלא קלים שעולים בתוכי, והרבה פחות להבין, לזכור עובדות וסיפורים. יודעת שזה לגמרי שלי, ונשארת עם זה בשקט. יהיה לזה עוד זמן, יהיה לזה מקום עוד בתוך הימים האלה. אני בטוחה.

הצוותים מסיימים את ההדרכה ומתחילים ללכת לאנדרטת רפפורט, לטקס הצבאי המלא הראשון שלנו, בסיום היום הראשון על אדמת פולין. חושך, הצוותים נדמים לי כמתערבבים. אני לא מצליחה לזהות מי איתי בצוות. איפה ד.? איפה צביקה שאמר שלא יהיו הליכות בלילה? איפה אני עם תחושת הבדידות והמחשבות המייסרות על שלא הכנתי לעצמי מישהו ללכת איתו כשהיה עוד אור? חשה את הבדידות ומקבלת אותה כידיד מוכר, מחבק. לפחות אני מכירה את הדרך, זוכרת שזה ממש קרוב ופשוט ללכת עם כל ההמון הצבאי הזה, לא חשוב מאיזה צוות. הולכת עם תחושה מעורבת, עם המחשבות מהמסע הקודם לפולין, עם הידיעה שאני לא הייתי שורדת. עם מגבלת הראייה בחושך לא הייתי יודעת לאן ללכת. בטח הייתי חוטפת די מהר כדור ...

לאיטי אני מפנימה שיעזרו לי בשמחה, אבל עלי מוטלת האחריות לבקש את העזרה. כל אחד מחופר בעצמו מול המראות, התיאורים, הרגשות והקור. ציפייה מאחרים לזכור את המגבלה שלי כאן, היא לא רלוונטית. מחר יהיה אחרת, אני מבטיחה לעצמי, ולוקחת את כל האחריות על ההליכה המוזרה הזו לבד בחושך ובשלג בתוך קבוצה גדולה של אנשים. בתוך הבדידות אני מוצאת תחושה מעומעמת של שייכות לקבוצה הגדולה הזו של קציני צה"ל, קבוצה מקרית של אנשים שלא הכרתי לפני כמה ימים, ואולי לא אפגש איתם אחרי החזרה לארץ.

עוצרים לרגע מול החלק האחורי של האנדרטה. יהודים מסכנים מובלים למזרח, מובלים בעליבות אל מותם. לוח די שטוח, מעביר תחושה חד מימדית של סבל ועליבות. הצד השני מראה לוחמים נועזים, אני זוכרת. גם מכאן, גם מהעתק האנדרטה המוצב ביד ושם בירושלים. שם בחרו לשים את שני החלקים אחד ליד השני, לא אחד עם הגב לשני, כמו כאן. לא רואה הרבה, אבל זוכרת. לא רואה הרבה אבל מצליחה למצוא את הצוות שלי בקצה הריבוע הצבאי. את התיק לא מורידה מהגב, בניגוד לפקודות, עומדת בשורה האחרונה, לא לקלקל את השורה המדוגמת. טקס מרגש בקור מקפיא, ראשון מבין כמה. לרגע הזה חיכיתי. להיות חלק מצבא ההגנה לישראל על אדמת פולין. הקור חוסם את תחושת השובבות המתריסה שחלמתי עליה. הגאווה הלאומית מוצאת לה מקום, מפלסת דרך בין תאי גופי הקפואים. תחושת השייכות למשלחת מתעוררת בי לראשונה, מפיצה מעט חמימות ומסייעת לי להתעלם מאצבעות רגלי הקפואות. חצוצרה, שיר, קטע נגינה, "דבר המפקד",קדיש ו"אל מלא רחמים" מפי רב המשלחת. הקדיש מעלה את דמותו של ניר לנגד עיני. "ילד, אתה אמרת את הקדיש הכי טוב. כמו בחור ישיבה, אמר לך החזן ביולי" ואתה השבת "טוב, יש לי נסיון של 19 שנים" ושנינו נקרענו מצחוק, מתאפקים לא להחצין אותו עד שהחזן הלך. ואיפה האל מלא הרחמים? הרב ממשיך בפאתוס, ואני, כרגיל, לא קולטת מילה. נאטמת למילים שבאות אחרי השלוש הראשונות. נזכרת במבט שהיינו מחליפים, נירי, אתה ואני, כל פעם מחדש לשמע המילים ההזויות האלה. "תנוח בשלום על משכבך, ילד, אמא תמיד איתך" אני לוחשת לו בליבי, והגעגועים מציפים, מאיימים לבלוע אותי. תישארי ברגע הזה, אני מנסה, תתמקדי במה שיש ממש עכשיו, כאן בווארשה, כאן אחרי הטקס, כאן בדרך למלון החם, כאן עם עצמך ...

"אל מלא רחמים" על אדמת פולין, אדמה בה מיליוני יהודים נרצחו ועונו על לא עוול בכפם, רק משום שהיו יהודים, רק משום שאחד מאבותיהם היה יהודי. מיליוני אנשים אחרים נרצחו כי היו פולנים, כי היו נכים, חולים או הומוסקסואלים. לא היו כאן רחמים, לא הייתה כאן חמלה ולא היה כאן חסד. לפחות לא אז, בתקופת המלחמה.

"איפה הרחמים?" בא לי לצעוק באמצע הטקס, אבל אני שותקת. שותקת, ומרגישה בסדר עם השתיקה.

מתקפלים חזרה למלון, ואני מצליחה להגניב עוד סיגריה לפני העלייה לאוטובוס. הקור מקפיא, והיד המחזיקה את הסיגריה מחוץ לכפפה מאיימת עלי בנשירה. עולה לאוטובוס ומבקשת שוב שיזכירו לי למה רציתי שלג ...

סוקרת את היום שעבר, ומתמלאת כעס על מדינת ישראל של היום. העיוות שגם בישראל שנת 2010 פועלים לפי אותם חוקי נירנברג מפעיל אצלי כעס עצום. אם תביא תעודה שהייתה לך סבתא יהודיה תוכל להישאר כאן, בלי טובות של אף וועדה לעניינים הומניטריים. ואם אי אפשר להשיג את התעודה? חרב הגירוש מונחת על צווארך, ולא משנה מי אתה כאדם, אם יש לך כאן חברים, משפחה, אנשים שאתה אוהב ואנשים שאוהבים אותך. כאן, בפולין, זה נשמע הרבה יותר נורא, הרבה יותר הזוי, הרבה יותר מכעיס.

הארוע בבר-נוער מקבל בתוכי מקום פתאום, לא רק האובדן של ניר. גם שם היה מי שירה באנשים רק בגלל מי שהם, רק בגלל המקום שהיו בו. לא עניין אותו מי הם כפרטים. לא העסיק אותו במי הוא פוגע, את מי הוא הורג. לא עניין אותו שאלו אנשים עם חברים, הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות. בני אדם, בדיוק כמוהו. מכאן זה נראה אחרת, משתלב בתקופה בה ירו באנשים בקור רוח, בלי להחשיב אותם כבני אדם, בלי טיפת חמלה. אני לא משווה, אבל משהו בתוכי בכל זאת משווה משהו מהטון של הדברים, אם כי העוצמה אחרת, ההיקפים אחרים.

בלילה, במלון, אחרי כוס קפה חם שמפשיר מעט את הקור בגופי, אני כותבת במחברת, מנסה להיזכר ביום האינטנסיבי שחלף, במקומות, במחשבות, ברגשות ובתחושות שעלו בי במהלכו. חוזרת שוב ל"אל מלא רחמים" ומבינה שאני לא מבינה כלום, שאולי לעולם לא אבין, שאולי חבל על האנרגיה שמושקעת בנסיון להבין. אני רואה מול העיניים תורה שמדברת על "ואהבת לרעך כמוך", על חסד וחמלה, על הגנה על הגר, האלמנה והיתום, ומצד שני אני רואה ממסד רבני שמשתמש בתורה ובאלוהים למטרות פוליטיות. אני רואה ממסד דתי שמגנה אנשים על מי שהם, שמתעלם מכך שכל אחד נברא בצלם. אני חווה כאב עצום מול אנשים שמסווגים אחרים בהתאם לצורך הקיומי שלהם, שמסווגים את האהבה למותר ואסור, על פי מה שהם מחליטים, על פי מה שעוזר להם לשמר את מעמדם, את הסדר החברתי שהם רואים בו משהו שעומד מעל הפרטים. ושלא יספרו לי על האיסור בתורה. רבים מחללים שבת בפרהסיה, וזו עבירה לא פחות חמורה. אם מישהו בוחר לעבור עבירה בתוך ביתו – זה לגמרי שלו. התורה לא אוסרת על אהבה, לא מגנה על נטייה. היא אוסרת על אקט אחד ספציפי. וזהו. כל השאר הוא של בני האדם. כל השאר נובע מצורך נואש לשמר כוח, לשמר שליטה. ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. מכאן זה נראה עוד יותר לא נחמד. לתעב, לשנוא, ולהסית כנגד מישהו אחר רק בגלל מי שהוא – זה מטורף. לקחת אפיון אחד ויחיד של אדם, ולשפוט אותו מתוכו – נראה לי מכאן עוד יותר הזוי, עוד יותר מפחיד ומסוכן לחברה כולה. מעבר לכך אני מבחינה באי אמון של הממסד הדתי בפרט וביכולתו לקיים את מצוותיו בדרכו. הרי אילו היה אמון בפרט, לא היה צורך בכל כך הרבה פיקוח מחד והשתלחות ציבורית מאידך, בנושאים רבים כל כך בחברה הדתית, ועוד יותר מכך, בחברה החרדית.

כל אחד מאיתנו נולד כחלק מפלא הבריאה, אני מוצאת את עצמי כותבת במחברת. כל אחד מאיתנו הוא חלק מאותו סך הכל המרכיב את היקום. לכל אחד משימה על פני כדור הארץ, לכל נשמה משימה על פני הנצח. מי אנחנו שנשפוט? מי אנחנו שנוכל להעריך מיהו האחר? מהו, ומה תרומתו הייחודית לעולם? אולי אלה שמתו רוצו להביא יותר חמלה לעולם? אולי הם רצו לאפשר לאחרים ללמוד שהשנאה הורגת, להבין את המילים ההופכות רעיונות וחלומות למציאות ... מציאות קטלנית.

אחרי ארוחת הערב ושיחת הצוות אני מהרהרת בכדאיות היציאה לקור לסיגריה אחרונה לפני השינה. להפתעתי אני מגלה שבבר המלון אפשר לשבת ולעשן בנחת. מיכל מזמינה אותי להצטרף אליהן לקפה ולסיגריה. שיחה שקטה ונעימה מתפתחת. לפתע אני רואה את איז'ו, המדריך שלנו מהנסיעה הקודמת. מחליפים חוויות והוא מספר לי שחן הייתה צמודה אליו ולהסברים שלו כאשר היה המדריך שלה בפולין. אני קצת מופתעת וקצת לא. מתגעגעת אליה, ויודעת שעד ליל הסדר לא אראה אותה. היא מתוכננת לנסוע לארצות הברית יום לפני שאני חוזרת לארץ.

בסופו של יום אני מהרהרת גם בעולמו של הקונפליקט, הצץ ועולה כמעט בכל שיחה, כמעט בכל הסבר. אני שוב מוצאת את עצמי בעולם של או-או. או שאתה גיבור או שאתה "צאן לטבח". או שאתה אדם או שאתה חיה, מפלצת. קשה לקבל כאן את הגם-וגם, להעדיף את הפרדוקס על פני הקונפליקט. אני מתרגמת בפנים כל קונפליקט שעולה לפרדוקס, ומנסה לחיות עם כל הפרדוקסים האלה גם יחד, מנסה מעט לדבר אותם, ונתקלת במקום מוכר לי היטב, מקום שרוצה לעשות סדר בעולם, להכניס את אלה לפוזיציה של "הטובים" ואת האחרים לפוזיציה של "הרעים". לא בא לי להיכנס לשיחה על הנושא, לא בא להאיר ולהעיר כל מיני דברים, אז אני מתכנסת לי בתוך שמיכת הפוך הדקה והחמה במלון בווארשה, מתחפרת בתוכה, ונותנת לה להכיל את כל הקונפליקטים ואת כל הפרדוקסים, את הצורך שלי להפיץ את בשורת הפרדוקס ואת חוסר החשק שלי לעסוק במילים.

עוד 6 שעות שינה מטכ"ליות ותגיע ההשכמה, אז לילה טוב בסיום יומה הראשון של משלחת קכ"ו בפולין.


מעבר ליומו השני של המסע
 
מסעות בחיים | האתר נבנה ע"י אילה כץ ayala@w-groups.com  | התמודדות עם שכול ואובדן, חיים ומוות | ליצירת קשר לחץ כאן | © כל הזכויות שמורות
לייבסיטי - בניית אתרים